ספר זמנים: הלכות חמץ ומצה, פרק ה, ט-י
ט) משום שנאמר 'ושמרתם את המצות', כלומר הזהרו במצה ושמרו אותה מכל צד חמוץ, לפיכך אמרו חכמים שצריך אדם ליזהר בדגן שאוכל ממנו בפסח שלא יבוא עליו מים אחר שנקצר, עד שעל ידי שמירה זו לא יהיה בו שום חמוץ. דגן שנטבע בנהר, או שנפל עליו מים, כשם שאסור לאכלו כך אסור לקיימו, אלא מוכרו לישראל ומודיעו שנפלו עליו מים והחמיץ, כדי שיאכלנו קודם הפסח. ואם מכרו לנכרי קודם הפסח, מוכר מעט לכל אחד ואחד, כדי שיכלה קודם הפסח, אך לא ימכור לו כמות גדולה יותר, מחשש שמא יחזור הנכרי וימכרנו לישראל, ולא יאמר לו שזהו דגן שכבר החמיץ.
י) דגן -תבואה או קמח] שנפל עליו דלף – טפטוף מים, כל זמן שהוא טורד ומטפטף טיפה אחר טיפה, אפילו כל היום כולו, אינו בא לידי חמוץ. אבל כשיפסק, אם נשתהה כשיעור חימוץ, הרי זה אסור:
שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!
"יְהֵא חִיבּוּר זֶה מִקְבָּץ לְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה כֻּלָּהּ, עִם הַתַּקָּנוֹת, וְהַמִּנְהָגוֹת, וְהַגְּזֵרוֹת,
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
