ספר זמנים: הלכות שופר וסוכה ולולב, פרק א, ג-ד
ג) שופר של עבודה זרה, אין תוקעין בו לכתחלה, ואם תקע בו, יצא. ושופר של עיר הנדחת, אם תקע בו לא יצא. שופר הגזול שתקע בו, יצא, שאין המצוה אלא בשמיעת הקול, אף על פי שלא נגע בו ולא הגביהו השומע, (יצא), ואין בקול דין גזל. וכן שופר של בהמת עולה, לא יתקע בו לכתחילה, ואם תקע, יצא, שאין בקול דין מעילה. ואם תאמר, והלא נהנה בשמיעת הקול, אין זו קושיא, כיון שמצות לא ליהנות ניתנו, לפיכך המודר הנייה משופר מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה.
ד) שופר של ראש השנה, אין מחללין עליו (-עבורו) את יום טוב, ואפילו בדבר שהוא משום שבות (-איסור דרבנן), כיצד, היה השופר בראש האילן, או מעבר הנהר, ואין לו שופר אלא הוא, אינו עולה באילן, ולא שט על פני המים כדי להביאו, ואין צריך לומר שאין חותכין אותו ואין עושין בו מלאכה, מפני שתקיעת שופר מצות עשה, וחילול יום טוב זהו עשה ולא תעשה, ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה. ומותר ליתן לתוכו מים או יין או חומץ ביום טוב כדי לצחצחו, ולא יתן לתוכו מי רגלים לעולם מפני הכבוד, שלא יהיו מצות בזויות עליו.
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
