ספר זמנים: הלכות תעניות, פרק א, יד-טו
יד) כל השרוי בתענית, בין שהיה מתענה על צרתו או על חלומו, ובין שהיה מתענה עם הצבור על צרתם, הרי זה לא ינהוג עידונין בעצמו, ולא יקל ראשו, ולא יהיה שמח וטוב לב, אלא דואג ואונן, כענין שנאמר 'מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו'. ומותר לו לטעום את התבשיל, ואפילו בכדי רביעית, והוא (-ובתנאי) שלא יבלע, אלא טועם ופולט. שכח ואכל, אינו רשאי להמשיך ולאכול, אלא משלים תעניתו:
טו) יחיד שהיה מתענה על החולה, ונתרפא החולה קודם שהסתיימה התענית, או שהתענה על צרה, ועברה באמצע התענית, הרי זה משלים תעניתו עד סוף היום. ההולך ממקום שמתענין למקום שאין מתענין, הרי זה מתענה ומשלים תעניתו. הלך ממקום שאין מתענין למקום שמתענין, הרי זה מתענה עמהן. ואם שכח ואכל ושתה, אל יתראה בפניהם כשהוא שבע, ואל ינהוג עידונין בעצמו:
שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!
"יְהֵא חִיבּוּר זֶה מִקְבָּץ לְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה כֻּלָּהּ, עִם הַתַּקָּנוֹת, וְהַמִּנְהָגוֹת, וְהַגְּזֵרוֹת,
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
