ספר נשים: הלכות אישות, פרק טז
י) ועוד תקנו חכמים, שיהיו כל נכסי הבעל אחראין וערבאין לכתובה, אפילו כתובתה מנה (-מאה זוז) ויש לו קרקע באלפים זהובים, הכל נמצא תחת שיעבוד הכתובה, וכל שימכור אחר הנישואין מנכסיו, אף על פי שממכרו קיים ויש לו למכור כל נכסיו אם ירצה, יש לה רשות לטרוף אותן בכתובתה כשיגרשנה או כשימות, אם לא תמצא נכסים בני חורין. וכשתטרוף קרקעות מיד הלקוחות שקנו מהבעל, לא תטרוף אלא בשבועה בנקיטת חפץ, כדין כל בעלי חובות. ותקנה זו כדי שלא תהיה כתובה קלה בעיניו:
יא) כשמשביעין בית דין או היורשין את האלמנה, כשתבוא לגבות כתובתה, אין משביעין אותה אלא חוץ לבית דין, מפני שבתי דינין היו נמנעין מלהשביעה, שחוששין לה שמא לא תדקדק על עצמה בשבועה. ואם רצו היתומים להדירה, נודרת להן כל מה שירצו, וכגון שיאסרו עליה פירות מסוימים אם כבר גבתה כתובתה פעם אחת, וכיוצא בזה, ומדירין אותה בבית דין, ואחר כך נוטלת כתובתה:
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
