ספר נשים: הלכות אישות, פרק יד
ז) אסור לאדם למנוע אשתו מעונתה. ואם מנע כדי לצערה, עבר בלא תעשה שבתורה, שנאמר 'שארה כסותה ועונתה לא יגרע'. ואם חלה או תשש כחו ואינו יכול לבעול, ימתין ששה חדשים, שמא יבריא, שאין לך עונה גדולה מזו, וכפי שהתבאר לעיל שזו עונת המלחים, ואחר כך או יטול ממנה רשות, או יוציא ויתן כתובה:
ח) האשה שמנעה את בעלה משתמיש המטה, היא הנקראת 'מורדת'. ושואלין אותה מפני מה מרדה, אם אמרה 'מאסתיהו, ואיני יכולה להבעל לו מדעתי', כופין אותו להוציא לשעתו לגרשה, לפי שאינה כשבויה שתבעל לשנוא לה, ותצא בלא כתובה כלל, ותטול בלאותיה (-בגדיה הישנים) הקיימין, בין מנכסים שהכניסה לבעלה ונתחייב באחריותן, בין מנכסי מלוג שלא נתחייב באחריותן, ואינה נוטלת בשל בעל כלום, ואפילו מנעל שברגליה ומטפחת שבראשה שלקחן לה (-שקנאן עבורה) פושטת ונותנת לו, וכן כל מה שנתן לה מתנה מחזרת אותו, שבודאי לא נתן לה בגדים ומתנות אלו על מנת שתטול ותצא:
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
