ספר נשים: הלכות אישות, פרק כה
ז) הנושא אשה ונמצאת שאין לה וסת קבוע לנדתה, אלא לא תרגיש בעצמה עד שתרד דם נדה, הרי זו לא תשמש אלא בשני 'עדים' (-בדי בדיקה) שבודקת בהן עצמה, אחד לפני התשמיש ואחד לאחר התשמיש, חוץ מן העד של איש שמקנח בו עצמו כמו שיתבאר בהלכות איסורי ביאה:
ח) ואף על פי שמום גדול הוא זה, לא הפסידה כלום, שהרי בודקת עצמה תחלה ומשמשת. הרי שבדקה עצמה ונבעלה, ובעת שקנחה עצמה היא והוא נמצא דם על עד שלה או על עד שלו, אם אירע זה פעם אחר פעם שלשה פעמים סמוכות זו לזו, הרי זו אסורה לישב עם בעלה, ותצא בלא כתובה, לא עיקר ולא תוספת, ואין לה תנאי מתנאי כתובה, שהרי אינה ראויה לתשמיש, ויוציא, ולא יחזיר לעולם, והטעם שאסור לו להחזירה לעולם, שמא לאחר זמן תתרפא, ויאמר שאם היה יודע שתתרפא לא היה מגרשה, ונמצא שלא גמר בדעתו לגרשה בשעת גירושין, ולכן אומרים לו מתחילה שלא יוכל להחזירה לעולם, ומותרת להנשא לאחר, כמו שיתבאר בענין הנדה:
שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
