ספר נשים: הלכות יבום וחליצה, פרק ז
טו) שני אחין נשואין לשתי אחיות, והיו שתיהן יתומות קטנות הראויות למאן, שקידושיהן מדרבנן, או שהיו שתיהן חרשות, ומת אחד מהן, תצא משום אחות אשה, ופטורה מן החליצה ומן הייבום (שהרי מהתורה אין כאן קידושין ואין כאן יבום כלל, ומדרבנן הרי היא נחשבת כאחות אשתו). היו אחת גדולה שקידושיה קידושין גמורים, ואחת קטנה שקידושיה מדרבנן, ומת בעל הקטנה, הרי זו תצא משום אחות אשה, ופטורה מן החליצה ומן הייבום, שהרי אחותה הגדולה נשואה מהתורה לאחי בעלה. אבל אם מת בעל הגדולה, ואין אשתו נחשבת ממש כאחות אשתו של היבם, שהרי הקטנה אינה מקודשת לו מהתורה, מלמדין את הקטנה שתמאן בבעלה, ובכך נעקרים קידושיה למפרע לגמרי אפילו מדרבנן, ותהיה גדולה זו מותרת ליבמה:
טז) שני אחין חרשין הנשואין לשתי אחיות פקחות, או חרשות, או אחת פקחת ואחת חרשת, וכן שתי אחיות חרשות נשואות לשני אחין פקחין, או חרשין, או אחד פקח ואחד חרש, שבכל האופנים הללו הקידושין חלים רק מדרבנן, ומת אחד מהן, אשתו פטורה מן החליצה ומן הייבום משום אחות אשתו, שהרי אין נישואי אחד מהן נישואין גמורין, וכיון שעיקר חיוב היבום שלהם הוא מדרבנן, ומדרבנן כל אחת מהן נחשבת כאחות אשתו, אין כאן יבום כלל.
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
