ספר נשים: הלכות יבום וחליצה, פרק ז
יז) שני אחין, אחד פקח ואחד חרש, נשואין לשתי אחיות פקחות, שקידושי הפקח הם קידושי תורה וקידושי החרש הם קידושין דרבנן, או שהיו אותם שני אחים נשואים לשתי אחיות שאחת פקחת ואחת חרשת והרי הפקחת היא אשת הפקח וקידושיהן מן התורה, ומת החרש שקידושיו דרבנן, תצא אשתו משום אחות אשה, שהרי חיובה להתייבם הוא רק מדרבנן, ומדרבנן נחשבת היא כאחות אשה. אבל אם מת הפקח, הואיל ונישואי הפקח שמת היו נישואין גמורין, וזיקת זה החרש לאשת הפקח היא זיקה גמורה, ומאידך נישואי החרש לאחות היבמה אינן נישואין גמורין, הרי זה החרש מוציא את אשתו בגט, מפני שאחותה זקוקה לו, ואשת אחיו הפקח נשארת אסורה לעולם, שאינו יכול לכנוס אותה מפני שהיה נשוי מדרבנן לאחותה, ולא יחלוץ לה מפני שהוא חרש, ואין לו דעת לחלוץ, וכיון שלא הותרה על ידי חליצה נשארת באיסורה.
יח) ולכאורה קשה על הדין האמור, למה גזרו חכמים שיוציא זה החרש את אשתו החרשת מפני שהיא אחות זקוקתו, והרי הן (-החרש והחרשת) אינן בני חיוב, שהרי אינם בני דעת, אלא הרי הן כקטן האוכל נבילות, שאין בית דין מצווין להפרישו, ומדוע כאן ציוו עליו לגרשה, זהו כיון שאמרו חכמים, אם תשב אשתו עמו, יטעו בני אדם ויחשבו שזהו כיון שקידושיה קידושין גמורים ודחו את זיקתה של אחותה, ונמצאת אחותה נשאת לזר – יבואו להתיר את אחותה להנשא לזר ללא יבום וחליצה, ויאמרו שנפטרה היבמה אשת הפקח משום 'אחות אשה', לפיכך מוציא החרש אשתו בגט, כדי שיידעו הכל שתהיה אחותה אסורה לעולם:
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
