שיעור 116, ספר שמואל, פרק כ, כד-כט

(כד) וַיִּסָּתֵ֥ר דָּוִ֖ד בַּשָּׂדֶ֑ה וַיְהִ֣י הַחֹ֔דֶשׁ וַיֵּ֧שֶׁב הַמֶּ֛לֶךְ אֶל־הַלֶּ֖חֶם לֶֽאֱכֽוֹל׃ (כה) וַיֵּ֣שֶׁב הַ֠מֶּלֶךְ עַל־מ֨וֹשָׁב֜וֹ כְּפַ֣עַם ׀ בְּפַ֗עַם אֶל־מוֹשַׁב֙ הַקִּ֔יר וַיָּ֨קָם֙ יְה֣וֹנָתָ֔ן וַיֵּ֥שֶׁב אַבְנֵ֖ר מִצַּ֣ד שָׁא֑וּל וַיִּפָּקֵ֖ד מְק֥וֹם דָּוִֽד׃ (כו) וְלֹֽא־דִבֶּ֥ר שָׁא֛וּל מְא֖וּמָה בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא כִּ֤י אָמַר֙ מִקְרֶ֣ה ה֔וּא בִּלְתִּ֥י טָה֛וֹר ה֖וּא כִּֽי־לֹ֥א טָהֽוֹר׃ (כז) וַיְהִ֗י מִֽמָּחֳרַ֤ת הַחֹ֨דֶשׁ֙ הַשֵּׁנִ֔י וַיִּפָּקֵ֖ד מְק֣וֹם דָּוִ֑ד וַיֹּ֤אמֶר שָׁאוּל֙ אֶל־יְהֽוֹנָתָ֣ן בְּנ֔וֹ מַדּ֜וּעַ לֹא־בָ֧א בֶן־יִשַׁ֛י גַּם־תְּמ֥וֹל גַּם־הַיּ֖וֹם אֶל־הַלָּֽחֶם׃ (כח) וַיַּ֥עַן יְהֽוֹנָתָ֖ן אֶת־שָׁא֑וּל נִשְׁאֹ֨ל נִשְׁאַ֥ל דָּוִ֛ד מֵֽעִמָּדִ֖י עַד־בֵּ֥ית לָֽחֶם׃ (כט) וַיֹּ֡אמֶר שַׁלְּחֵ֣נִי נָ֡א כִּ֣י זֶבַח֩ מִשְׁפָּחָ֨ה לָ֜נוּ בָּעִ֗יר וְה֤וּא צִוָּה־לִי֙ אָחִ֔י וְעַתָּ֗ה אִם־מָצָ֤אתִי חֵן֙ בְּעֵינֶ֔יךָ אִמָּ֥לְטָה נָּ֖א וְאֶרְאֶ֣ה אֶת־אֶחָ֑י עַל־כֵּ֣ן לֹא־בָ֔א אֶל־שֻׁלְחַ֖ן הַמֶּֽלֶךְ׃

֍֍֍

(כד) וַיִּסָּתֵר דָּוִד בַּשָּׂדֶה, וַיְהִי הַחֹדֶשׁ, וַיֵּשֶׁב הַמֶּלֶךְ אֶל הַלֶּחֶם לֶאֱכוֹל.

(כה) ויהונתן ישב בתחילה על מקומו של דוד, וַיֵּשֶׁב הַמֶּלֶךְ עַל מוֹשָׁבוֹ כְּפַעַם בְּפַעַם אֶל מוֹשַׁב הַקִּיר בראש הקרואים, ולאחר שבא שאול, וַיָּקָם יְהוֹנָתָן ממקומו, כי אין דרך שישב הבן סמוך לאב, ולכן עמד יהונתן על רגליו, וַיֵּשֶׁב אַבְנֵר מִצַּד שָׁאוּל, כדי שיהא אדם זר בין שאול לבין יהונתן, וַיִּפָּקֵד מְקוֹם דָּוִד – ועל ידי זה היה ניכר חסרונו של דוד, כי תמיד היה דוד יושב בין שאול לבין יהונתן, ויהונתן עשה כן בכוונה, כדי שירגיש שאול בחסרונו של דוד, לראות מה יאמר.

(כו) וְלֹא דִבֶּר שָׁאוּל מְאוּמָה בַּיּוֹם הַהוּא על אודות דוד, כִּי אָמַר בלבו, מִקְרֶה הוּא – כנראה נטמא דוד בטומאת קרי, בִּלְתִּי טָהוֹר הוּא, ולכן לא בא לסעודה, כִּי לֹא טָהוֹר, והם היו אוכלים אפילו מאכלי חולין בטהרה, ולא רצה לטמא את הסעודה.

(כז) וַיְהִי מִמָּחֳרַת, ביום הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי, וַיִּפָּקֵד מְקוֹם דָּוִד, וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל יְהוֹנָתָן בְּנוֹ, מַדּוּעַ לֹא בָא בֶן יִשַׁי גַּם תְּמוֹל גַּם הַיּוֹם אֶל הַלָּחֶם – לסעודה.

(כח) וַיַּעַן יְהוֹנָתָן אֶת שָׁאוּל, שהלך דוד ברשותו, כי נִשְׁאֹל נִשְׁאַל דָּוִד מֵעִמָּדִי ללכת עַד בֵּית לָחֶם.

(כט) והוסיף לבאר מדוע נתן לו רשות ללכת, וַיֹּאמֶר – שכך אמר לו דוד, שַׁלְּחֵנִי נָא, כִּי זֶבַח מִשְׁפָּחָה לָנוּ בָּעִיר, וְהוּא צִוָּה לִי אָחִי – ואחי הגדול ציוה עלי לבא לשם, וְעַתָּה אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, לא אתעכב לסעוד עמהם, אלא אִמָּלְטָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת אֶחָי – אלך רק כדי לראות את אחי, עַל כֵּן לֹא בָא אֶל שֻׁלְחַן הַמֶּלֶךְ.