שיעור 165, ספר ירמיהו, פרק ל, יב-טו
יב כִּ֣י כֹ֥ה אָמַ֛ר יְהוָ֖ה אָנ֣וּשׁ לְשִׁבְרֵ֑ךְ נַחְלָ֖ה מַכָּתֵֽךְ׃ יג אֵֽין־דָּ֥ן דִּינֵ֖ךְ לְמָז֑וֹר רְפֻא֥וֹת תְּעָלָ֖ה אֵ֥ין לָֽךְ׃ יד כָּל־מְאַֽהֲבַ֣יִךְ שְׁכֵח֔וּךְ אוֹתָ֖ךְ לֹ֣א יִדְרֹ֑שׁוּ כִּי֩ מַכַּ֨ת אוֹיֵ֤ב הִכִּיתִיךְ֙ מוּסַ֣ר אַכְזָרִ֔י עַ֚ל רֹ֣ב עֲוֹנֵ֔ךְ עָֽצְמ֖וּ חַטֹּאתָֽיִךְ׃ טו מַה־תִּזְעַק֙ עַל־שִׁבְרֵ֔ךְ אָנ֖וּשׁ מַכְאֹבֵ֑ךְ עַ֣ל ׀ רֹ֣ב עֲוֹנֵ֗ךְ עָֽצְמוּ֙ חַטֹּאתַ֔יִךְ עָשִׂ֥יתִי אֵ֖לֶּה לָֽךְ׃
֍֍֍
(יב) כִּי כֹה אָמַר ה', אָנוּשׁ לְשִׁבְרֵךְ – השבר החיצוני הוא אנוש ומסוכן מאד, נַחְלָה מַכָּתֵךְ – והמכה הפנימית גם היא מחלה קשה, וכשיש חולי פנימי וחיצוני יחד קשה מאד לרפאותם, וכך היו ישראל מוכים בגופם בעניותם, וחולים בנפשם מחמת העוונות.
(יג) אֵין דָּן דִּינֵךְ לְמָזוֹר – וגם אין רופא שיכול לרפא מחלות אלו, רְפֻאוֹת תְּעָלָה אֵין לָךְ – כיון שאין לגוף יכולת לסבול את כח וחריפות הרפואות, כך לא היו הנביאים והמוכיחים יכולים לרפאם, כיון שלא הוקבעו בליבם יסודות האמונה והיראה, שעל ידם יתקבלו התוכחות.
(יד) כָּל מְאַהֲבַיִךְ שְׁכֵחוּךְ, כמו חולה אנוש שכולם מתייאשים ממנו, וגם כשיבואו לראותך, אוֹתָךְ לֹא יִדְרֹשׁוּ, לדעת עם הוקל החולי, כחולה שאין לו עוד תקוה לחיות כלל, כִּי מַכַּת אוֹיֵב הִכִּיתִיךְ, מוּסַר אַכְזָרִי, עַל רֹב עֲוֹנֵךְ בכמות, עָצְמוּ חַטֹּאתָיִךְ באיכות חומרתם.
(טו) וכיון שבא העונש כדין וכמשפט, מַה תִּזְעַק עַל שִׁבְרֵךְ, ועל כי אָנוּשׁ מַכְאֹבֵךְ, והרי עַל רֹב עֲוֹנֵךְ, ועל שעָצְמוּ חַטֹּאתַיִךְ עָשִׂיתִי אֵלֶּה לָךְ, ויש לך לזעוק על עוונותיך שגרמו לך כל זה, וגם עתה, אם תחזרו בתשובה, יחדלו המכות והיסורים.
