שיעור 166, ספר ירמיהו, פרק ל, טז-יז

טז לָכֵ֞ן כָּל־אֹֽכְלַ֨יִךְ֙ יֵֽאָכֵ֔לוּ וְכָל־צָרַ֥יִךְ כֻּלָּ֖ם בַּשְּׁבִ֣י יֵלֵ֑כוּ וְהָי֤וּ שֹׁאסַ֨יִךְ֙ לִמְשִׁסָּ֔ה וְכָל־בֹּֽזְזַ֖יִךְ אֶתֵּ֥ן לָבַֽז׃ יז כִּי֩ אַֽעֲלֶ֨ה אֲרֻכָ֥ה לָ֛ךְ וּמִמַּכּוֹתַ֥יִךְ אֶרְפָּאֵ֖ךְ נְאֻם־יְהוָ֑ה כִּ֤י נִדָּחָה֙ קָ֣רְאוּ לָ֔ךְ צִיּ֣וֹן הִ֔יא דֹּרֵ֖שׁ אֵ֥ין לָֽהּ׃

֍֍֍

(טז) לָכֵן, כיון שכל היסורים והעונשים באו מחמת עוונותיך, לא יהיה קיום לאויביך אלא כל זמן שלא התכפרו כל העוונות, אבל לאחר מכן, כָּל אֹכְלַיִךְ – המרעים לך בגוף, בהריגה ויסורים, יֵאָכֵלוּ בעצמם, וייענשו מידה כנגד מידה, וְכָל צָרַיִךְ על ידי לקיחתכם בשבי, גם הם ייענשו באותה מידה, וכֻּלָּם בַּשְּׁבִי יֵלֵכוּ, וְהָיוּ שֹׁאסַיִךְ – המשחיתים את ממונך לשם השחתה, לִמְשִׁסָּה, וְכָל בֹּזְזַיִךְ – נוטלי ממונך להנאת עצמם, אֶתֵּן לָבַז, באופן שכל אחד מהמצערים את ישראל ייענש מידה כנגד מידה.

(יז) כִּי אַעֲלֶה אֲרֻכָה לָךְ, לרפא את השבר החיצוני, וּמִמַּכּוֹתַיִךְ הפנימיות אֶרְפָּאֵךְ, נְאֻם ה'. והטעם שייענשו המרעים לישראל, אף שהיה זה באותו זמן ברצון ה', כיון שהם לא עשו זאת כדרך שמייסרים בן של מלך להחזירו למוטב, שעושים כן בזהירות שלא יאבד לגמרי, כִּי נִדָּחָה קָרְאוּ לָךְ – אמרו שנדחית לגמרי מלפני ה', צִיּוֹן הִיא, דֹּרֵשׁ אֵין לָהּ, ומחמת שחשבו שלא ידרוש ה' עוד את ציון להשיב אליו את ישראל, רצו לעשות בה כליה, ומחמת כן ייענשו.