שיעור 189, ספר איוב, פרק כז, א-ד

פרק כז א וַיֹּ֣סֶף אִ֭יּוֹב שְׂאֵ֥ת מְשָׁל֗וֹ וַיֹּאמַֽר׃ ב חַי־אֵ֭ל הֵסִ֣יר מִשְׁפָּטִ֑י וְ֝שַׁדַּ֗י הֵמַ֥ר נַפְשִֽׁי׃ ג כִּֽי־כָל־ע֣וֹד נִשְׁמָתִ֣י בִ֑י וְר֖וּחַ אֱל֣וֹהַּ בְּאַפִּֽי׃ ד אִם־תְּדַבֵּ֣רְנָה שְׂפָתַ֣י עַוְלָ֑ה וּ֝לְשׁוֹנִ֗י אִם־יֶהְגֶּ֥ה רְמִיָּֽה׃

֍              ֍              ֍

פרק כז (א) וַיֹּסֶף אִיּוֹב שְׂאֵת מְשָׁלוֹ, וַיֹּאמַר.

(ב) חַי אֵל – נשבע אני בשם ה' אשר הֵסִיר מִשְׁפָּטִי, וְשַׁדַּי [-ובשם שדי] אשר הֵמַר את נַפְשִׁי.

(ג) כִּי כָל עוֹד נִשְׁמָתִי בִי, והיא הנפש המחיה את הגוף, כפי שיש לכל האנשים ולכל בעלי החיים, וְרוּחַ אֱלוֹהַּ בְּאַפִּי – והרוח האלוהית העליונה והרוחנית באפי, שברוח זו יש יתרון לאדם על הבהמה.

(ד) אִם תְּדַבֵּרְנָה שְׂפָתַי עַוְלָה, לומר בשפתי דברים שהם היפך ממה שאני חושב בליבי, וּלְשׁוֹנִי אִם יֶהְגֶּה רְמִיָּה – ולא אעלה במחשבותי כלל סברות כוזבות, כעין אלו שאמרתם, לומר אותם בלשוני, שהן מחשבות של מרמה ורמיה.