ה חָלִ֣ילָה לִּי֮ אִם־אַצְדִּ֪יק אֶ֫תְכֶ֥ם עַד־אֶגְוָ֑ע לֹֽא־אָסִ֖יר תֻּמָּתִ֣י מִמֶּֽנִּי׃ ו בְּצִדְקָתִ֣י הֶֽ֭חֱזַקְתִּי וְלֹ֣א אַרְפֶּ֑הָ לֹֽא־יֶחֱרַ֥ף לְ֝בָבִ֗י מִיָּמָֽי׃ ז יְהִ֣י כְ֭רָשָׁע אֹ֣יְבִ֑י וּמִתְקֽוֹמְמִ֥י כְעַוָּֽל׃
֍ ֍ ֍
(ה) חָלִילָה לִּי אִם אַצְדִּיק אֶתְכֶם עַד אֶגְוָע – עד יום מותי לא אצדיק את דבריכם, ואף אם מחמת כן אמות לא אעשה זאת, והטעם לכך, כי אם אעשה כן, להצדיק אתכם בשפתי אף שבליבי איני חושב כך, וכי לֹא אָסִיר בכך את תֻּמָּתִי מִמֶּנִּי, כי אראה שאינני מהלך בתמימות וביושר, אלא אומר בפי דברים שאיני מסכים להם בליבי.
(ו) אבל לעומת זאת, אם בְּצִדְקָתִי הֶחֱזַקְתִּי, וְלֹא אַרְפֶּהָ – לא אעזבנה, אלא אלך בתמימות ובצדק כל חיי, לֹא יֶחֱרַף לְבָבִי מִיָּמָי – כל ימי לא תהיה חרפה ללבבי, כי לא אדבר שקר ורמיה.
(ז) יְהִי כְרָשָׁע אֹיְבִי – אויבי הוא שיעשה כן, לומר בפיו מה שאינו חושב בליבו, ויהיה בכך רשע, וּמִתְקוֹמְמִי כְעַוָּל – ואותו שמתקומם נגדי יעשה כן, וייחשב בכך לעושה עוולות.