שיעור 196, ספר תהילים, פרק מב, א-ג

א לַמְנַצֵּ֗חַ מַשְׂכִּ֥יל לִבְנֵי־קֹֽרַח׃ ב כְּאַיָּ֗ל תַּֽעֲרֹ֥ג עַל־אֲפִֽיקֵי־מָ֑יִם כֵּ֤ן נַפְשִׁ֨י תַֽעֲרֹ֖ג אֵלֶ֣יךָ אֱלֹהִֽים׃ ג צָֽמְאָ֬ה נַפְשִׁ֨י ׀ לֵֽאלֹהִים֮ לְאֵ֪ל חָ֥י מָתַ֥י אָב֑וֹא וְ֝אֵֽרָאֶ֗ה פְּנֵ֣י אֱלֹהִֽים׃

֍             ֍              ֍

פרק מב

מזמור זה נאמר על זמן הגלות, ובו מתאונן על העדר הנבואה, רוח הקדש וגילוי שכינה. ועל העדר המופתים והניסים הגלויים [והמשכו הוא במזמור הבא, שם יתאונן על הגלות והצרות]:

(א) לַמְנַצֵּחַ, מַשְׂכִּיל לִבְנֵי קֹרַח.

(ב) בחלק הראשון של מזמור זה (פסוקים א'-ו') ידבר על כך שבזמן הגלות אין לנו נביאים, רוח הקודש וגילוי שכינה, שזהו דבר הנוגע אל הנפש הישראלית בת השמים, המשתוקקת להדבק באלהי הרוחות. כְּאַיָּל, שמטבעו הוא צמא תמיד, ובנוסף לכך הוא גם אוכל עשבים חריפים המגבירים את צמאונו, אשר מחמת כן תַּעֲרֹג תמיד עַל אֲפִיקֵי מָיִם, כֵּן בזמן הגלות, כאשר נעדר ממנו גילוי השכינה והנבואה, נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ, אֱלֹהִים, לדבוק בך כבימי קדם.

(ג) והשתוקקות זו היא מחמת שני דברים, ששניהם רמוזים במשל של האיל, כי כשם שהאיל מטבעו צמא תמיד למים, כך צָמְאָה נַפְשִׁי מצד עצמה לֵאלֹהִים, לְאֵל חָי – מצד שהוא האל שבו תלויה חיות הנפש, ועל זה צמאה נפשי ואומרת, מָתַי אָבוֹא וְאֵרָאֶה פְּנֵי אֱלֹהִים, כפי שהיה בזמנים קדמונים, שהיתה רוח הנבואה נשפכת מאת ה' על עם הקודש.