י וִֽיחִי־ע֥וֹד לָנֶ֑צַח לֹ֖א יִרְאֶ֣ה הַשָּֽׁחַת׃ יא כִּ֤י יִרְאֶ֨ה ׀ חֲכָ֘מִ֤ים יָמ֗וּתוּ יַ֤חַד כְּסִ֣יל וָבַ֣עַר יֹאבֵ֑דוּ וְעָֽזְב֖וּ לַֽאֲחֵרִ֣ים חֵילָֽם׃
֍ ֍ ֍
(י) והרי בכך שהם פודים ומצילים את גופם, זו הצלה זמנית בלבד, כי לבסוף ימות הגוף וירד לקבר, אבל כאשר יפדו את נפשם, וִיחִי עוֹד לָנֶצַח – יחיו על ידי זה חיי נצח, ולֹא יִרְאֶה הַשָּׁחַת – לא תמות הנפש במיתת הגוף ולא תרד עמו אלי קבר, ואם כן היה ראוי שיתן האדם את כל הונו ורכושו כדי לפדות את נפשו, ואין איש שם לבו לעשות זאת.
(יא) וכל אדם יכול להבין שעל ידי המעשים הטובים יציל את נפשו, כִּי יִרְאֶה האדם שחֲכָמִים יָמוּתוּ מיתת הגוף בלבד, ואילו נשמתם לא תמות עם הגוף אלא תתקיים לנצח, אך יַחַד כְּסִיל וָבַעַר יֹאבֵדוּ – הכסיל והבער יחדיו יאבדו אובדן גמור, כי גם נפשם תאבד במיתת הגוף, כי לא תישאר שארית לנפשם. וחילוק זה הוא רק לענין קיום הנפש הנצחית, אך לגבי הנכסים והממון שאוספים בני האדם בעולם הזה אין חילוק בין חכם לכסיל, וְעָזְבוּ לַאֲחֵרִים חֵילָם – כולם ישאירו לאחרים את כל רכושם, ואם כן ראוי לאדם לתת את כל כוחותיו ומחשבותיו לעניני הנפש, ולא לעניני הממון.
