שיעור 360, ספר תהילים, פרק עח, א-ב

(א) מַשְׂכִּ֗יל לְאָ֫סָ֥ף הַֽאֲזִ֣ינָה עַ֭מִּי תּֽוֹרָתִ֑י הַטּ֥וּ אָ֝זְנְכֶ֗ם לְאִמְרֵי־פִֽי׃

(ב) אֶפְתְּחָ֣ה בְמָשָׁ֣ל פִּ֑י אַבִּ֥יעָה חִ֝יד֗וֹת מִנִּי־קֶֽדֶם׃

פרק עח

במזמור זה מתאר המשורר את קורות עם ישראל מזמן צאתם מארץ מצרים ועד בניית בית המקדש, ומבאר כי אף שהדורות הקודמים לא מצאו חן בעיני ה', ידע כי יבוא דור זה של דוד המלך, שיהיו המלך והעם בשלימות הראויה, והם יתקנו גם את הדורות שלפניהם:

(א) מַשְׂכִּיל לְאָסָף, ומקדים לומר, שאמנם יש במזמור זה סיפורי קורות אבות האומה כפשוטם, מכל מקום אין זה דומה לסיפורי קורות העמים, מכמה טעמים שיבאר, הַאֲזִינָה עַמִּי תּוֹרָתִי, כי ידיעת מקרי האבות וסיפוריהם הם תורה ממש, כי כל חייהם היו רצופים בהשגחה פרטית וניסי ה', ועל ידי לימוד מעשים אלו ידע האדם את מציאות ה', יכולתו, השגחתו וגמוליו, הַטּוּ אָזְנְכֶם לְאִמְרֵי פִי, כי האמרים החיצוניים של פי, שהם הסיפורים והמקרים כפי שאירעו, משולבים ומחוברים אל התורה הפנימית שיש בהם.

(ב) בשונה מסיפורי העמים האחרים, שכאשר רצו ללמד איזה דבר חכמה או מוסר היו עוטפים אותו במעשה בדוי מאבותיהם, דרך משל וחידה, והיו בכך שני חסרונות, א. שהמשל עצמו הוא דבר כזב, ב. שהמשל היה מסופר בדרך חידות ורמזים, שהמון העם לא היו יכולים להבינו, אלא רק הכהנים והחשובים שביניהם, אך סיפורי התורה אינם דומים להם, כי אֶפְתְּחָה בְמָשָׁל פִּי, לומר דברים שיש להם נמשל ומוסר השכל, אַבִּיעָה חִידוֹת מִנִּי קֶדֶם, לתאר ניסים ונפלאות שאיננו מבינים איך אירעו, ולכן הם מוכנים 'חידות', אך אינם דברים בדויים מהלב.