שיעור 369, ספר תהילים, פרק עח, כט-לא

(כט) וַיֹּֽאכְל֣וּ וַיִּשְׂבְּע֣וּ מְאֹ֑ד וְ֝תַֽאֲוָתָ֗ם יָבִ֥א לָהֶֽם׃

(ל) לֹא־זָ֥רוּ מִתַּֽאֲוָתָ֑ם ע֗֝וֹד אָכְלָ֥ם בְּפִיהֶֽם׃

(לא) וְאַ֤ף אֱלֹהִ֨ים ׀ עָ֘לָ֤ה בָהֶ֗ם וַֽ֭יַּהֲרֹג בְּמִשְׁמַנֵּיהֶ֑ם וּבַֽחוּרֵ֖י יִשְׂרָאֵ֣ל הִכְרִֽיעַ׃

(כט) ומביא עתה ראיה לכך שבקשת הבשר לא היתה מחמת תאוותם אלא מחמת כפירתם, והתחרטו על כך שיצאו ממצרים וקיבלו את עול התורה והמצוות, וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׂבְּעוּ מְאֹד, וְתַאֲוָתָם יָבִא לָהֶם, כלומר, גם אחרי שכבר מילאו את תאוותם, המשיכו לאכול ולשבוע.

(ל) ומכך שגם לאחר שאכלו ושבעו לֹא זָרוּ (-לא התנכרו) מִתַּאֲוָתָם, אלא המשיכו בה, ועוֹד אָכְלָם בְּפִיהֶם, בשונה מהחוטא מחמת תאווה, שלאחר שהתמלאה תאוותו הרי הוא מתחרט, וזה סימן שבקשתם לבשר היתה מחמת כפירה, וכמו שנאמר שם (במדבר י"א י"ט-כ') "לֹא יוֹם אֶחָד תֹּאכְלוּן וְלֹא יוֹמָיִם וְלֹא חֲמִשָּׁה יָמִים וְלֹא עֲשָׂרָה יָמִים וְלֹא עֶשְׂרִים יוֹם. עַד חֹדֶשׁ יָמִים, עַד אֲשֶׁר יֵצֵא מֵאַפְּכֶם וְהָיָה לָכֶם לְזָרָא, יַעַן כִּי מְאַסְתֶּם אֶת ה' אֲשֶׁר בְּקִרְבְּכֶם, וַתִּבְכּוּ לְפָנָיו לֵאמֹר לָמָּה זֶּה יָצָאנוּ מִמִּצְרָיִם", כלומר, בכך שתמשיכו לאכול את הבשר גם לאחר שכבר יהיה לכם לזרא, זו הוכחה שהבקשה לא היתה מחמת תאווה אלא מחמת כפירה וספק ביכולת ה'.

(לא) וְאַף (-כעס) אֱלֹהִים עָלָה בָהֶם, ולא היה זה מוות טבעי מחמת שלא הורגלו באכילת בשר, שאם כן היו צריכים למות החלשים והזקנים, וַיַּהֲרֹג בְּמִשְׁמַנֵּיהֶם, החזקים והגיבורים, וּבַחוּרֵי יִשְׂרָאֵל הִכְרִיעַ, וזו ראיה לכך שהיה זה מוות שבא בהשגחה, כעונש על טענותיהם.