שיעור 389, ספר תהילים, פרק פא, ה-ז

(ה) כִּ֤י חֹ֣ק לְיִשְׂרָאֵ֣ל ה֑וּא מִ֝שְׁפָּ֗ט לֵֽאלֹהֵ֥י יַֽעֲקֹֽב׃

(ו) עֵ֤דוּת ׀ בִּֽיה֘וֹסֵ֤ף שָׂמ֗וֹ בְּ֭צֵאתוֹ עַל־אֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם שְׂפַ֖ת לֹֽא־יָדַ֣עְתִּי אֶשְׁמָֽע׃

(ז) הֲסִיר֣וֹתִי מִסֵּ֣בֶל שִׁכְמ֑וֹ כַּ֝פָּ֗יו מִדּ֥וּד תַּֽעֲבֹֽרְנָה׃

(ה) ואין לנו לדרוש אחרי הטעם של מצוות תקיעת שופר, כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא – כי לישראל זהו 'חוק', והיינו ציווי שאין טעמו ידוע, מִשְׁפָּט לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב – אך לאלהי יעקב זהו 'משפט', שהוא יודע את טעם המצוה שציוה עלינו (ונרמז בכך גם כן שמצד שהוא אלהי יעקב, המשגיח בפרטות על עמו, הכין להם יום מיוחד למשפט, לבחון את מעשיהם ולדון כל איש לפי דרכיו).

(ו) וכבר בזמן יוסף נודע שה' שופט ביום זה את בני האדם, וגוזר את הרעב והשבע שיהיה בעולם, כי חלומו של פרעה שבו התגלה לו שיהיו שבע שנות שָׂבָע ואחריהם שבע שנות רעב, היה בליל ראש השנה, ובאותו יום יצא יוסף מבית האסורים, ועל כך אומר, עֵדוּת בִּיהוֹסֵף שָׂמוֹ – שָׂם ה' עדות וידיעה זו בזמנו של יוסף, בְּצֵאתוֹ מבית האסורים למלוך עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם, ואף שהאוזניים הגשמיות שמעו את פרעה האומר להוציאו מבית האסורים, הרי יוסף התבונן בדבר לעומקו ואמר, שְׂפַת לֹא יָדַעְתִּי אֶשְׁמָע – שומע אני את שפתו של ה', אשר אין האדם יכול לדעתו ולהשיגו לאמיתו.

(ז) כי באמת ה' הוא זה שאמר הֲסִירוֹתִי מִסֵּבֶל שִׁכְמוֹ של יוסף, שיצא מבית האסורים, כַּפָּיו מִדּוּד תַּעֲבֹרְנָה – העברתי את כפיו מלעשות מלאכת עבדות, לבשל בשר בַדּוּד עבור אדוניו.