שיעור 39, מגילת אסתר, פרק ח, ח-י

(ח) וְ֠אַתֶּם כִּתְב֨וּ עַל־הַיְּהוּדִ֜ים כַּטּ֤וֹב בְּעֵֽינֵיכֶם֙ בְּשֵׁ֣ם הַמֶּ֔לֶךְ וְחִתְמ֖וּ בְּטַבַּ֣עַת הַמֶּ֑לֶךְ כִּֽי־כְתָ֞ב אֲשֶׁר־נִכְתָּ֣ב בְּשֵׁם־הַמֶּ֗לֶךְ וְנַחְתּ֛וֹם בְּטַבַּ֥עַת הַמֶּ֖לֶךְ אֵ֥ין לְהָשִֽׁיב׃ (ט) וַיִּקָּֽרְא֣וּ סֹפְרֵֽי־הַמֶּ֣לֶךְ בָּֽעֵת־הַ֠הִיא בַּחֹ֨דֶשׁ הַשְּׁלִישִׁ֜י הוּא־חֹ֣דֶשׁ סִיוָ֗ן בִּשְׁלוֹשָׁ֣ה וְעֶשְׂרִים֮ בּוֹ֒ וַיִּכָּתֵ֣ב כְּֽכָל־אֲשֶׁר־צִוָּ֣ה מָרְדֳּכַ֣י אֶל־הַיְּהוּדִ֡ים וְאֶ֣ל הָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִֽים־וְהַפַּחוֹת֩ וְשָׂרֵ֨י הַמְּדִינ֜וֹת אֲשֶׁ֣ר ׀ מֵהֹ֣דּוּ וְעַד־כּ֗וּשׁ שֶׁ֣בַע וְעֶשְׂרִ֤ים וּמֵאָה֙ מְדִינָ֔ה מְדִינָ֤ה וּמְדִינָה֙ כִּכְתָבָ֔הּ וְעַ֥ם וָעָ֖ם כִּלְשֹׁנ֑וֹ וְאֶ֨ל־הַיְּהוּדִ֔ים כִּכְתָבָ֖ם וְכִלְשׁוֹנָֽם׃ (י) וַיִּכְתֹּ֗ב בְּשֵׁם֙ הַמֶּ֣לֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹ֔שׁ וַיַּחְתֹּ֖ם בְּטַבַּ֣עַת הַמֶּ֑לֶךְ וַיִּשְׁלַ֣ח סְפָרִ֡ים בְּיַד֩ הָֽרָצִ֨ים בַּסּוּסִ֜ים רֹֽכְבֵ֤י הָרֶ֨כֶשׁ֙ הָֽאֲחַשְׁתְּרָנִ֔ים בְּנֵ֖י הָֽרַמָּכִֽים׃

(ח) וְאַתֶּם כִּתְבוּ עַל הַיְּהוּדִים באגרות החדשות כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ, וְחִתְמוּ בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ, ובאגרות הגלויות השניות תכתבו שיהיו היהודים עתידים ליום הזה לנקום באויביהם, ואין זו סתירה לכתבים הגלויים הראשונים, שבהם נכתב רק 'להיות עתידים' ולא התבאר מי יהיו עתידים ולשם מה, ועתה יבואר שהיהודים יהיו עתידים להינקם באויביהם, ובכך יתוקן החשש של אסתר שבחודשים אלו ירדפו הגויים את היהודים, כי מאחר ויראו בכתב הגלוי שהיהודים עתידים להינקם מאויביהם, לא ירדפו את היהודים כלל. ובכתבים החתומים השניים תכתבו נוסח הנותן רשות ליהודים לנקום באויביהם, ואין זו סתירה לאגרות החתומות הראשונות, כיון שבראשונות ניתנה רשות לאויבים להרוג את היהודים, ובאחרונות ניתנה רשות ליהודים לעמוד על נפשם ולנקום באויביהם, כִּי כְתָב אֲשֶׁר נִכְתָּב בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ וְנַחְתּוֹם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ אֵין לְהָשִׁיב, ואין אפשרות לבטלו לגמרי, אלא רק להוסיף עליו. ואמנם כשיגיע יום שלשה עשר באדר ויפתחו את שתי האגרות החתומות, לא ירצו השרים לקיים את האגרות הראשונות, כיון שהם יודעים שהמלך העניש את המן על ששלח ידו ביהודים, ויפחדו שגם הם ייענשו, ובודאי יעדיפו להסתיר את האגרות הראשונות ולפרסם רק את האגרות השניות, וכך לא ידעו המון העם כלל שיש להם רשות להכות ביהודים, ואין חשש סכנה.

(ט) וַיִּקָּרְאוּ סֹפְרֵי הַמֶּלֶךְ בָּעֵת הַהִיא, בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי הוּא חֹדֶשׁ סִיוָן, בִּשְׁלוֹשָׁה וְעֶשְׂרִים בּוֹ, והטעם שחיכו עד אותו הזמן (אף שתליית המן היתה כבר בששה עשר בניסן), כיון שחששו שאם ישלחו שלוחים חדשים לא יאמינו להם בכל המדינות, ולכן המתינו עד שיחזרו הרצים ששלח המן, ושלחו אותם בעצמם בשליחות השניה, ועל ידי זה האמינו להם בכל המדינות, וַיִּכָּתֵב באגרות השניות כְּכָל אֲשֶׁר צִוָּה מָרְדֳּכַי אֶל הַיְּהוּדִים וְאֶל הָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִים וְהַפַּחוֹת וְשָׂרֵי הַמְּדִינוֹת אֲשֶׁר מֵהֹדּוּ וְעַד כּוּשׁ, שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה, מְדִינָה וּמְדִינָה כִּכְתָבָהּ, וְעַם וָעָם כִּלְשֹׁנוֹ, וְאֶל הַיְּהוּדִים כִּכְתָבָם וְכִלְשׁוֹנָם, והטעם ששלח אל היהודים בפני עצמם, כדי להראות שהאגרות האחרונות עדיפות מהראשונות, והיהודים, שלא קיבלו את האגרות הראשונות, לא היו משועבדים להם כלל, אלא רק לאגרות השניות (ואמנם השרים שקיבלו את שתי האגרות יכלו לבחור איזו איגרת לקיים, וכפי שהתבאר).

(י) וַיִּכְתֹּב מרדכי את האגרות החדשות בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ, וַיַּחְתֹּם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ, וַיִּשְׁלַח סְפָרִים בְּיַד הָרָצִים, בַּסּוּסִים רֹכְבֵי הָרֶכֶשׁ הָאֲחַשְׁתְּרָנִים בְּנֵי הָרַמָּכִים, והטעם ששלחם בסוסים (ואילו המן שלחם רגלית), כיון שהיו עייפים מטורח הדרך, שהרי אותם שלוחים עצמם נשלחו שוב (כמבואר בפסוק ט'), או כדי למהר ולהקל על ישראל מהצרה שבאה עליהם.