שיעור 391, ספר תהילים, פרק פא, יב-יז
(יב) וְלֹֽא־שָׁמַ֣ע עַמִּ֣י לְקוֹלִ֑י וְ֝יִשְׂרָאֵ֗ל לֹא־אָ֥בָה לִֽי׃
(יג) וָֽ֭אֲשַׁלְּחֵהוּ בִּשְׁרִיר֣וּת לִבָּ֑ם יֵֽ֝לְכ֗וּ בְּֽמוֹעֲצ֖וֹתֵיהֶֽם׃
(יד) ל֗וּ עַ֭מִּי שֹׁמֵ֣עַֽ לִ֑י יִ֝שְׂרָאֵ֗ל בִּדְרָכַ֥י יְהַלֵּֽכוּ׃
(טו) כִּ֭מְעַט אֽוֹיְבֵיהֶ֣ם אַכְנִ֑יעַ וְעַ֥ל צָֽ֝רֵיהֶ֗ם אָשִׁ֥יב יָדִֽי׃
(טז) מְשַׂנְאֵ֣י יְ֭הוָה יְכַֽחֲשׁוּ־ל֑וֹ וִיהִ֖י עִתָּ֣ם לְעוֹלָֽם׃
(יז) וַֽ֭יַּאֲכִילֵהוּ מֵחֵ֣לֶב חִטָּ֑ה וּ֝מִצּ֗וּר דְּבַ֣שׁ אַשְׂבִּיעֶֽךָ׃
(יב) אמנם ישראל לא עמדו בנסיון כראוי, וְלֹא שָׁמַע עַמִּי לְקוֹלִי, אלא עבדו עבודה זרה, וְיִשְׂרָאֵל, שהם החשובים והגדולים שבעם, שהיה ראוי שמצד עצמם יאבו וירצו לעבוד רק את ה', אף על פי כן לֹא אָבָה לִי.
(יג) ומחמת כן הסרתי מעליהם את השגחתי הפרטית, וָאֲשַׁלְּחֵהוּ בִּשְׁרִירוּת לִבָּם, ולכן לא ירדו הגשמים בעיתם, ובכל זאת לא שבו ישראל אל ה', אלא יֵלְכוּ בְּמוֹעֲצוֹתֵיהֶם – הלכו אחרי עצתם הרעה.
(יד) אך עדיין הדבר תלוי רק בהם, כי גם עתה, לוּ עַמִּי שֹׁמֵעַ לִי מעכשיו והלאה, ויִשְׂרָאֵל בִּדְרָכַי יְהַלֵּכוּ.
(טו) אזי כִּמְעַט – כאשר יתחילו לשמוע בקולי אפילו במעט, מיד את אוֹיְבֵיהֶם (-השונאים אותם בליבם) אַכְנִיעַ, וְעַל צָרֵיהֶם, העושים להם רעות בפועל, אָשִׁיב יָדִי פעם אחר פעם, לכלותם.
(טז) וכן אשיב ידי על מְשַׂנְאֵי יְיָ אשר יְכַחֲשׁוּ לוֹ, כי אז אכלה את צוררי ישראל יחד עם שונאי ה', המכחישים את מציאות ה' והשגחתו, וִיהִי עִתָּם – יגיע עת פורענותם, שבה יִכְלוּ לְעוֹלָם.
(יז) וַיַּאֲכִילֵהוּ – וה' יאכיל את ישראל מֵחֵלֶב – מהחלק הטוב והמשובח שבחִטָּה, וּמִצּוּר – ומהסלע הקשה, דְּבַשׁ אַשְׂבִּיעֶךָ, כי מרוב הברכה והשפע, אפילו הצור הקשה והיבש יזוב דבש ונופת צופים.
