שיעור 5, פרק ב, כא – פרק ג, ז

(כא) בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֔ם וּמָרְדֳּכַ֖י יוֹשֵׁ֣ב בְּשַֽׁעַר־הַמֶּ֑לֶךְ קָצַף֩ בִּגְתָ֨ן וָתֶ֜רֶשׁ שְׁנֵֽי־סָרִיסֵ֤י הַמֶּ֨לֶךְ֙ מִשֹּֽׁמְרֵ֣י הַסַּ֔ף וַיְבַקְשׁוּ֙ לִשְׁלֹ֣חַ יָ֔ד בַּמֶּ֖לֶךְ אֲחַשְׁוֵֽרֹשׁ׃ (כב) וַיִּוָּדַ֤ע הַדָּבָר֙ לְמָרְדֳּכַ֔י וַיַּגֵּ֖ד לְאֶסְתֵּ֣ר הַמַּלְכָּ֑ה וַתֹּ֧אמֶר אֶסְתֵּ֛ר לַמֶּ֖לֶךְ בְּשֵׁ֥ם מָרְדֳּכָֽי׃ (כג) וַיְבֻקַּ֤שׁ הַדָּבָר֙ וַיִּמָּצֵ֔א וַיִּתָּל֥וּ שְׁנֵיהֶ֖ם עַל־עֵ֑ץ וַיִּכָּתֵ֗ב בְּסֵ֛פֶר דִּבְרֵ֥י הַיָּמִ֖ים לִפְנֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃

(א) אַחַ֣ר ׀ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֗לֶּה גִּדַּל֩ הַמֶּ֨לֶךְ אֲחַשְׁוֵר֜וֹשׁ אֶת־הָמָ֧ן בֶּֽן־הַמְּדָ֛תָא הָֽאֲגָגִ֖י וַֽיְנַשְּׂאֵ֑הוּ וַיָּ֨שֶׂם֙ אֶת־כִּסְא֔וֹ מֵעַ֕ל כָּל־הַשָּׂרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר אִתּֽוֹ׃ (ב) וְכָל־עַבְדֵ֨י הַמֶּ֜לֶךְ אֲשֶׁר־בְּשַׁ֣עַר הַמֶּ֗לֶךְ כֹּֽרְעִ֤ים וּמִֽשְׁתַּחֲוִים֙ לְהָמָ֔ן כִּי־כֵ֖ן צִוָּה־ל֣וֹ הַמֶּ֑לֶךְ וּמָ֨רְדֳּכַ֔י לֹ֥א יִכְרַ֖ע וְלֹ֥א יִֽשְׁתַּחֲוֶֽה׃ (ג) וַיֹּ֨אמְר֜וּ עַבְדֵ֥י הַמֶּ֛לֶךְ אֲשֶׁר־בְּשַׁ֥עַר הַמֶּ֖לֶךְ לְמָרְדֳּכָ֑י מַדּ֨וּעַ֙ אַתָּ֣ה עוֹבֵ֔ר אֵ֖ת מִצְוַ֥ת הַמֶּֽלֶךְ׃ (ד) וַיְהִ֗י כתיב באמרם כְּאָמְרָ֤ם אֵלָיו֙ י֣וֹם וָי֔וֹם וְלֹ֥א שָׁמַ֖ע אֲלֵיהֶ֑ם וַיַּגִּ֣ידוּ לְהָמָ֗ן לִרְאוֹת֙ הֲיַֽעַמְדוּ֙ דִּבְרֵ֣י מָרְדֳּכַ֔י כִּֽי־הִגִּ֥יד לָהֶ֖ם אֲשֶׁר־ה֥וּא יְהוּדִֽי׃ (ה) וַיַּ֣רְא הָמָ֔ן כִּי־אֵ֣ין מָרְדֳּכַ֔י כֹּרֵ֥עַ וּמִֽשְׁתַּחֲוֶ֖ה ל֑וֹ וַיִּמָּלֵ֥א הָמָ֖ן חֵמָֽה׃ (ו) וַיִּ֣בֶז בְּעֵינָ֗יו לִשְׁלֹ֤חַ יָד֙ בְּמָרְדֳּכַ֣י לְבַדּ֔וֹ כִּֽי־הִגִּ֥ידוּ ל֖וֹ אֶת־עַ֣ם מָרְדֳּכָ֑י וַיְבַקֵּ֣שׁ הָמָ֗ן לְהַשְׁמִ֧יד אֶת־כָּל־הַיְּהוּדִ֛ים אֲשֶׁ֛ר בְּכָל־מַלְכ֥וּת אֲחַשְׁוֵר֖וֹשׁ עַ֥ם מָרְדֳּכָֽי׃ (ז) בַּחֹ֤דֶשׁ הָֽרִאשׁוֹן֙ הוּא־חֹ֣דֶשׁ נִיסָ֔ן בִּשְַׁת֙ שְׁתֵּ֣ים עֶשְׂרֵ֔ה לַמֶּ֖לֶךְ אֲחַשְׁוֵר֑וֹשׁ הִפִּ֣יל פּוּר֩ ה֨וּא הַגּוֹרָ֜ל לִפְנֵ֣י הָמָ֗ן מִיּ֧וֹם ׀ לְי֛וֹם וּמֵחֹ֛דֶשׁ לְחֹ֥דֶשׁ שְׁנֵים־עָשָׂ֖ר הוּא־חֹ֥דֶשׁ אֲדָֽר׃

(כא) לפני שיבוא לספר על הצרה שבאה לישראל, מספר על הרפואה שהקדים להם ה', מלבד זאת שסיבב ה' שתהיה אסתר בבית המלך, עשה עוד שיציל מרדכי את המלך ממוות, ובכך מלמד שלא באה הצרה על ישראל כדי שיבוא עליהם העונש באמת, אלא כדי לעוררם לחזור בתשובה, ולכן הקדים ה' את ההצלות שתהיינה להם אם ייטיבו את מעשיהם, בדומה לרופא אומן הבא להקיז דמו של החולה, שמכין תחילה את הרפואות והדברים הנצרכים להשיב את נפש החולה לאחר מכן. בַּיָּמִים הָהֵם, וּמָרְדֳּכַי יוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ, נעשה עוד דבר שלא כדרך הטבע, קָצַף – קנאו בגדולתו של מרדכי בִּגְתָן וָתֶרֶשׁ, שְׁנֵי סָרִיסֵי הַמֶּלֶךְ מִשֹּׁמְרֵי הַסַּף, כיון שמרדכי היה יושב בכבוד ובנחת, והם היו צריכים לעמוד על רגליהם כדרך השומרים, ואף שאין שייכות כלל בין מרדכי, שהיה חשוב כאחד השרים, לבין סריסי המלך שתפקידם הוא לשמור על הסף, בכל זאת חרה אפם על כך, וַיְבַקְשׁוּ לִשְׁלֹחַ יָד בַּמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ, וזהו דבר שאינו מצוי, כי לפעמים השרים ירצו להרוג את המלך מתוך תקווה שאחד מהם ימלוך תחתיו, אבל סריסי המלך הפחותים שבודאי לא יגיעו לגדולה, ובודאי ייהרגו אם ייתפסו, למה להם לשלוח יד במלך אדיר שכזה.

(כב) וַיִּוָּדַע הַדָּבָר לְמָרְדֳּכַי בדרך נס, וַיַּגֵּד לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה, והגם שלא אמר לה לומר זאת בשמו, והיא היתה שומעת לכל דבריו, בכל זאת וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר את הדבר לַמֶּלֶךְ בְּשֵׁם מָרְדֳּכָי, וגם זה היה הכנה לנס (ובכך יש לימוד נוסף, שכשם שהצרה עצמה נגרמה בדרך הטבע מכך שישב מרדכי בשער המלך, ועל ידי זה ראה המן שאין מרדכי כורע ומשתחווה לו, כך גם ההצלה נגרמה מכך שישב מרדכי בשער המלך, ושמע את מזימת בגתן ותרש).

(כג) וַיְבֻקַּשׁ הַדָּבָר, וַיִּמָּצֵא – מצאו ברשותם את הסם עצמו שעל ידו רצו להרוג את המלך, וגם זה אינו בדרך הטבע, כי בודאי הטמינו אותו היטב, וַיִּתָּלוּ שְׁנֵיהֶם עַל עֵץ. וַיִּכָּתֵב הדבר בְּסֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, וגם זה היה בהשגחת ה', שלא ישלם אחשורוש שכר למרדכי, אלא נשאר חייב לו הכרת הטוב, ונכתב הדבר 'לפני המלך', שהשגיח שיכתבו את הדברים לאמיתם, וכך לא היה הסופר יכול לזייף דבר בכתיבת המעשה, וגם נכתב הדבר בספר דברי הימים שנמצא תמיד לפני המלך ותחת ידו, ואין המשנה למלך יכול לשנות בו דבר (בשונה מספר 'דברי הימים' סתם, שנמצא תחת יד המשנה למלך, ובו נכתבים כל עניני המלכות, הטובים והרעים, ושם יכול המשנה למלך לכתוב כרצונו, ואם היה המעשה נכתב שם בודאי היה המן מוחקו).

פרק ג

(א) אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, שניצל המלך מבגתן ותרש שבקשו להורגו, שכח המלך שאסתר אמרה את הדבר בשם מרדכי, וכיון שרצה להחזיר טובה לאסתר שהצילה אותו, ולא מצא דבר שיכול להוסיף לה על גדולתה, חשב שמן הראוי להחשיב אותה בכך שיגדל את השרים שיעצו לו לקחת נערות מכל המדינות, ועל ידי עצתם בחר את אסתר למלכה, והראשון לשרים אלו היה מהומן, שהוא המן, ולכן גִּדַּל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אֶת הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי, וכשהיה מקורב למלך הצליח לפתותו בדבריו כאילו הוא היה זה שגם אמר לאסתר על דבר בגתן ותרש, והצלת המלך ממוות מיוחסת אליו, ולכן הוסיף אחשורוש לגדלו, וַיְנַשְּׂאֵהוּ מדרגה אחר מדרגה, עד שהגיע למעלה העליונה במלכות, וַיָּשֶׂם אֶת כִּסְאוֹ מֵעַל כָּל הַשָּׂרִים אֲשֶׁר אִתּוֹ.

(ב) וְכָל עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ, אפילו אותם אֲשֶׁר בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ, שבדרך כלל בשער המלך אין נותנים כבוד לשום אדם מלבד המלך עצמו, כֹּרְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים לְהָמָן, כִּי כֵן צִוָּה לוֹ הַמֶּלֶךְ, ומחל אחשורוש על כבודו וציוה שיכבדו את המן אפילו במקום המלכות (ולשון 'לו' מלמדת שהיה הציווי של המלך גם להמן בעצמו, שיקפיד על כבודו ויעניש את מי שאינו משתחוה לו), וּמָרְדֳּכַי לֹא יִכְרַע וְלֹא יִשְׁתַּחֲוֶה, כיון שהיה בהשתחוויה זו משום עבודה זרה, כי דרך העמים הקדמונים היתה שכל אדם שנמצאה בו מעלה גדולה של גבורה או עשירות, היו מייחסים לו כח עליון מכוכב או אליל, ולכן גמר מרדכי בדעתו גם כלפי העתיד שלא לכרוע ולא להשתחוות להמן (ולכן נכתב הדבר בלשון עתיד 'לא יכרע ולא ישתחוה').

(ג) כיון שהכבוד הניתן להמן היה בפקודת המלך, העמיד המלך שומרים המשגיחים על קיום פקודתו, וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ לְמָרְדֳּכָי, מַדּוּעַ אַתָּה עוֹבֵר אֵת מִצְוַת הַמֶּלֶךְ. והוא השיב להם שכיון שהוא יהודי הדבר אסור לו. וגם אמר להם שפקודת המלך היא רק לעבדי המלך היושבים בשער המלך, ואילו הוא אמנם יושב בשער המלך, אך אינו עבד המלך, כיון שלפי חוקי פרס אין יהודי נעשה עבד המלך.

(ד) ואמנם עבדי המלך לא שנאו את מרדכי ולא רצו את רעתו, ולכן הזהירוהו כמה פעמים על כך שאינו משתחוה להמן, וַיְהִי כְּאָמְרָם אֵלָיו יוֹם וָיוֹם, וְלֹא שָׁמַע אֲלֵיהֶם, וַיַּגִּידוּ לְהָמָן, לִרְאוֹת הֲיַעַמְדוּ דִּבְרֵי מָרְדֳּכַי, כִּי הִגִּיד לָהֶם אֲשֶׁר הוּא יְהוּדִי, ורצו לראות האם גם כאשר המן עובר בסמוך אליו אין מרדכי משתחוה לו, וזה יהיה סימן שההימנעות מלהשתחוות אינה מחמת יהדותו, אלא מחמת שהוא שונא אותו, כי בעוד ההשתחוויה ממרחק היא מדרכי עבודה זרה, הרי ההשתחוויה בקירוב לשר היא מדרך כל השרים והמלכים, שבני אדם משתחוים להם כשהם עוברים בסמוך, ורצו לראות כיצד ינהג מרדכי כשיעבור המן בסמוך לו.

(ה) וַיַּרְא הָמָן כִּי גם כשהוא עובר סמוך אליו אֵין מָרְדֳּכַי כֹּרֵעַ וּמִשְׁתַּחֲוֶה לוֹ, והבין מכך שמרדכי שונא אותו ואינו רוצה לכבדו כלל, וַיִּמָּלֵא הָמָן חֵמָה.

(ו) אף על פי שעיקר כעסו של המן היה על מרדכי לבדו, כי היה נראה בעיניו שהוא נמנע מלהשתחוות לו מחמת שנאתו, ולא מחמת דתו, מכל מקום וַיִּבֶז בְּעֵינָיו לִשְׁלֹחַ יָד בְּמָרְדֳּכַי לְבַדּוֹ, כִּי הִגִּידוּ לוֹ עבדי המלך אֶת עַם מָרְדֳּכָי, ואמרו לו שמרדכי אמר להם שהוא נמנע מלהשתחוות מחמת דתו, וַיְבַקֵּשׁ הָמָן לְהַשְׁמִיד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל מַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, כיון שהם עַם מָרְדֳּכָי ומשתתפים בדתו, ורצה להכחיד את הדת היהודית לגמרי על ידי שיהרוג את כל היהודים.

(ז) בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, הוּא חֹדֶשׁ נִיסָן, בִּשְׁנַת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, הִפִּיל פּוּר – הטיל המן סוג של גורל מסוים הנקרא 'פור', הוּא הַגּוֹרָל שהיה רגיל להיות לִפְנֵי הָמָן, שהיה משתמש בו לבחור תאריכים לדברים מסוימים, ובתחילה הטיל את הגורל על הימים, וכיון שהיה זה ביום שלשה עשר בחודש ניסן (כמבואר בפסוק י"ב) ורצה המן לנקום בהם מיד, התחיל להטיל גורל מיום ארבעה עשר בניסן והלאה, ונדחה הגורל מִיּוֹם לְיוֹם, עד שהגיע ליום השלשים ועדיין לא עלה הגורל, והמשיך לתחילת החודש הבא, שהוא אייר, עד שהגיע ליום האחרון שבגורל זה, שהוא שלשה עשר באייר (שהרי התחיל את הגורל על יום ארבעה עשר, ונדחו כל הימים עד שהגיע ליום האחרון, שהוא שלשה עשר). אמנם לאחר מכן חשב המן שמא החודש אינו טוב לגורל זה, ולכן הוסיף להטיל גורל נוסף, וּמֵחֹדֶשׁ לְחֹדֶשׁ – הפיל גורל לבחור חודש, והתחיל בחודש ניסן שהוא עומד בו, ונדחה הגורל עד החודש האחרון, לחודש שְׁנֵים עָשָׂר, הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר, ואז כבר לא חזר להטיל גורל על הימים, כי כבר בגורל הראשון עלה לו יום שלשה עשר. ואם היה המן מתבונן היה רואה שהגורל עצמו כביכול דוחה אותו ליום האחרון ולחודש האחרון שבגורלות, והיה עליו להבין שעצת ה' היא לתת לישראל זמן מרווח לבטל את הגזירה.