שיעור 4, פרק ב, ה-כ

(ה) אִ֣ישׁ יְהוּדִ֔י הָיָ֖ה בְּשׁוּשַׁ֣ן הַבִּירָ֑ה וּשְׁמ֣וֹ מָרְדֳּכַ֗י בֶּ֣ן יָאִ֧יר בֶּן־שִׁמְעִ֛י בֶּן־קִ֖ישׁ אִ֥ישׁ יְמִינִֽי׃ (ו) אֲשֶׁ֤ר הָגְלָה֙ מִיר֣וּשָׁלַ֔יִם עִם־הַגֹּלָה֙ אֲשֶׁ֣ר הָגְלְתָ֔ה עִ֖ם יְכָנְיָ֣ה מֶֽלֶךְ־יְהוּדָ֑ה אֲשֶׁ֣ר הֶגְלָ֔ה נְבֽוּכַדְנֶצַּ֖ר מֶ֥לֶךְ בָּבֶֽל׃ (ז) וַיְהִ֨י אֹמֵ֜ן אֶת־הֲדַסָּ֗ה הִ֤יא אֶסְתֵּר֙ בַּת־דֹּד֔וֹ כִּ֛י אֵ֥ין לָ֖הּ אָ֣ב וָאֵ֑ם וְהַנַּֽעֲרָ֤ה יְפַת־תֹּ֨אַר֙ וְטוֹבַ֣ת מַרְאֶ֔ה וּבְמ֤וֹת אָבִ֨יהָ֙ וְאִמָּ֔הּ לְקָחָ֧הּ מָרְדֳּכַ֛י ל֖וֹ לְבַֽת׃ (ח) וַיְהִ֗י בְּהִשָּׁמַ֤ע דְּבַר־הַמֶּ֨לֶךְ֙ וְדָת֔וֹ וּֽבְהִקָּבֵ֞ץ נְעָר֥וֹת רַבּ֛וֹת אֶל־שׁוּשַׁ֥ן הַבִּירָ֖ה אֶל־יַ֣ד הֵגָ֑י וַתִּלָּקַ֤ח אֶסְתֵּר֙ אֶל־בֵּ֣ית הַמֶּ֔לֶךְ אֶל־יַ֥ד הֵגַ֖י שֹׁמֵ֥ר הַנָּשִֽׁים׃ (ט) וַתִּיטַ֨ב הַנַּֽעֲרָ֣ה בְעֵינָיו֮ וַתִּשָּׂ֣א חֶ֣סֶד לְפָנָיו֒ וַ֠יְבַהֵל אֶת־תַּמְרוּקֶ֤יהָ וְאֶת־מָֽנוֹתֶ֨הָ֙ לָתֵ֣ת לָ֔הּ וְאֵת֙ שֶׁ֣בַע הַנְּעָר֔וֹת הָֽרְאֻי֥וֹת לָֽתֶת־לָ֖הּ מִבֵּ֣ית הַמֶּ֑לֶךְ וַיְשַׁנֶּ֧הָ וְאֶת־נַֽעֲרוֹתֶ֛יהָ לְט֖וֹב בֵּ֥ית הַנָּשִֽׁים׃ (י) לֹֽא־הִגִּ֣ידָה אֶסְתֵּ֔ר אֶת־עַמָּ֖הּ וְאֶת־מֽוֹלַדְתָּ֑הּ כִּ֧י מָרְדֳּכַ֛י צִוָּ֥ה עָלֶ֖יהָ אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־תַגִּֽיד׃ (יא) וּבְכָל־י֣וֹם וָי֔וֹם מָרְדֳּכַי֙ מִתְהַלֵּ֔ךְ לִפְנֵ֖י חֲצַ֣ר בֵּית־הַנָּשִׁ֑ים לָדַ֨עַת֙ אֶת־שְׁל֣וֹם אֶסְתֵּ֔ר וּמַה־יֵּֽעָשֶׂ֖ה בָּֽהּ׃ (יב) וּבְהַגִּ֡יעַ תֹּר֩ נַֽעֲרָ֨ה וְנַֽעֲרָ֜ה לָב֣וֹא ׀ אֶל־הַמֶּ֣לֶךְ אֲחַשְׁוֵר֗וֹשׁ מִקֵּץ֩ הֱי֨וֹת לָ֜הּ כְּדָ֤ת הַנָּשִׁים֙ שְׁנֵ֣ים עָשָׂ֣ר חֹ֔דֶשׁ כִּ֛י כֵּ֥ן יִמְלְא֖וּ יְמֵ֣י מְרֽוּקֵיהֶ֑ן שִׁשָּׁ֤ה חֳדָשִׁים֙ בְּשֶׁ֣מֶן הַמֹּ֔ר וְשִׁשָּׁ֤ה חֳדָשִׁים֙ בַּבְּשָׂמִ֔ים וּבְתַמְרוּקֵ֖י הַנָּשִֽׁים׃ (יג) וּבָזֶ֕ה הַֽנַּעֲרָ֖ה בָּאָ֣ה אֶל־הַמֶּ֑לֶךְ אֵת֩ כָּל־אֲשֶׁ֨ר תֹּאמַ֜ר יִנָּ֤תֵֽן לָהּ֙ לָב֣וֹא עִמָּ֔הּ מִבֵּ֥ית הַנָּשִׁ֖ים עַד־בֵּ֥ית הַמֶּֽלֶךְ׃ (יד) בָּעֶ֣רֶב ׀ הִ֣יא בָאָ֗ה וּ֠בַבֹּקֶר הִ֣יא שָׁבָ֞ה אֶל־בֵּ֤ית הַנָּשִׁים֙ שֵׁנִ֔י אֶל־יַ֧ד שַֽׁעַשְׁגַ֛ז סְרִ֥יס הַמֶּ֖לֶךְ שֹׁמֵ֣ר הַפִּֽילַגְשִׁ֑ים לֹֽא־תָב֥וֹא עוֹד֙ אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ כִּ֣י אִם־חָפֵ֥ץ בָּ֛הּ הַמֶּ֖לֶךְ וְנִקְרְאָ֥ה בְשֵֽׁם׃ (טו) וּבְהַגִּ֣יעַ תֹּר־אֶסְתֵּ֣ר בַּת־אֲבִיחַ֣יִל דֹּ֣ד מָרְדֳּכַ֡י אֲשֶׁר֩ לָקַֽח־ל֨וֹ לְבַ֜ת לָב֣וֹא אֶל־הַמֶּ֗לֶךְ לֹ֤א בִקְשָׁה֙ דָּבָ֔ר כִּ֠י אִ֣ם אֶת־אֲשֶׁ֥ר יֹאמַ֛ר הֵגַ֥י סְרִיס־הַמֶּ֖לֶךְ שֹׁמֵ֣ר הַנָּשִׁ֑ים וַתְּהִ֤י אֶסְתֵּר֙ נֹשֵׂ֣את חֵ֔ן בְּעֵינֵ֖י כָּל־רֹאֶֽיהָ׃ (טז) וַתִּלָּקַ֨ח אֶסְתֵּ֜ר אֶל־הַמֶּ֤לֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ֙ אֶל־בֵּ֣ית מַלְכוּת֔וֹ בַּחֹ֥דֶשׁ הָֽעֲשִׂירִ֖י הוּא־חֹ֣דֶשׁ טֵבֵ֑ת בִּשְׁנַת־שֶׁ֖בַע לְמַלְכוּתֽוֹ׃ (יז) וַיֶּֽאֱהַ֨ב הַמֶּ֤לֶךְ אֶת־אֶסְתֵּר֙ מִכָּל־הַנָּשִׁ֔ים וַתִּשָּׂא־חֵ֥ן וָחֶ֛סֶד לְפָנָ֖יו מִכָּל־הַבְּתוּל֑וֹת וַיָּ֤שֶׂם כֶּֽתֶר־מַלְכוּת֙ בְּרֹאשָׁ֔הּ וַיַּמְלִיכֶ֖הָ תַּ֥חַת וַשְׁתִּֽי׃ (יח) וַיַּ֨עַשׂ הַמֶּ֜לֶךְ מִשְׁתֶּ֣ה גָד֗וֹל לְכָל־שָׂרָיו֙ וַֽעֲבָדָ֔יו אֵ֖ת מִשְׁתֵּ֣ה אֶסְתֵּ֑ר וַֽהֲנָחָ֤ה לַמְּדִינוֹת֙ עָשָׂ֔ה וַיִּתֵּ֥ן מַשְׂאֵ֖ת כְּיַ֥ד הַמֶּֽלֶךְ׃ (יט) וּבְהִקָּבֵ֥ץ בְּתוּל֖וֹת שֵׁנִ֑ית וּמָרְדֳּכַ֖י יֹשֵׁ֥ב בְּשַֽׁעַר־הַמֶּֽלֶךְ׃ (כ) אֵ֣ין אֶסְתֵּ֗ר מַגֶּ֤דֶת מֽוֹלַדְתָּהּ֙ וְאֶת־עַמָּ֔הּ כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה עָלֶ֖יהָ מָרְדֳּכָ֑י וְאֶת־מַֽאֲמַ֤ר מָרְדֳּכַי֙ אֶסְתֵּ֣ר עֹשָׂ֔ה כַּֽאֲשֶׁ֛ר הָֽיְתָ֥ה בְאָמְנָ֖ה אִתּֽוֹ׃

(ה) עתה יסופר כיצד ניסה מרדכי בכל כוחו למנוע את לקיחת אסתר אל בית אחשורוש, אף שהיה בדבר סכנה מרובה, אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה, ובעיר הבירה בודאי נשמע דבר המלכות המחייב כל אדם להביא את הנערה שברשותו אל בית המלכות, ולא יכלו להצטדק ולומר שלא שמעו את דבר המלכות, וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי, בֶּן יָאִיר, בֶּן שִׁמְעִי, בֶּן קִישׁ, אִישׁ יְמִינִי – משבט בנימין, ומיוחס לבית המלכות של שאול המלך, וכיון שהיה אדם חשוב ומפורסם בשמו ויחוסו, לא היה יכול להשתמט בטענה שאין זה לפי חשיבות המלך לקחת את הנערה שברשותו.

(ו) אֲשֶׁר הָגְלָה מִירוּשָׁלַיִם, ואדם הגולה לארץ אחרת חייב לשמור את חוקי ונימוסי אותה הארץ יותר מאזרחי הארץ, וחטאו חמור כשמורד במלך שנטה אליו חסדו והניח לו לחסות בארצו, ומאידך לא היה הוא כפליט מלחמה הגולה ממקום למקום, שהוא בזוי, אלא הָגְלָה עִם הַגֹּלָה אֲשֶׁר הָגְלְתָה עִם יְכָנְיָה מֶלֶךְ יְהוּדָה, שהיו אלו שרי יהודה וחשובי היהודים, אֲשֶׁר הֶגְלָה נְבוּכַדְנֶצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל, ואף בגלותו היה מרדכי נחשב לאדם נכבד.

(ז) וַיְהִי אֹמֵן אֶת הֲדַסָּה, הִיא אֶסְתֵּר בַּת דֹּדוֹ, וכיון שהיה הדבר ידוע ומפורסם שהוא האומן אותה, והיא תחת רשותו, וגם היא עצמה היתה מפורסמת בשמה הטוב עד שכינוה בשם 'הדסה' על שם טוב מידותיה, היה עליו למוסרה למלך, כִּי אֵין לָהּ אָב וָאֵם, ולא ידרשו את הדבר אלא ממנו, שהוא האחראי עליה, וְהַנַּעֲרָה יְפַת תֹּאַר וְטוֹבַת מַרְאֶה, ובודאי יהיה עונשו חמור על שהחביא נערה יפה כזו, וּבְמוֹת אָבִיהָ וְאִמָּהּ לְקָחָהּ מָרְדֳּכַי לוֹ לְבַת, ואם כן אינה יכולה ללכת מעצמה ללא רשותו, באופן שלא יוכל לטעון שחשב שתלך מעצמה אל בית המלך.

(ח) וַיְהִי בְּהִשָּׁמַע דְּבַר הַמֶּלֶךְ – כאשר ביקשו מטעם המלך שתבאנה הנערות מרצונן אל בית המלכות, לא שלחה מרדכי לבית המלכות, למרות התועלת שתבא אל הנערה שתיבחר להיות מלכה, וְדָתוֹ – וגם כאשר יצאה הפקודה לקחת בחוזקה את כל הנערות אל בית המלכות, והיתה סכנת מוות לעובר על דת המלך, אף על פי כן לא מסרה מרדכי מדעתו, ולא פחד מהסכנה שבכך, וּבְהִקָּבֵץ נְעָרוֹת רַבּוֹת אֶל שׁוּשַׁן הַבִּירָה אֶל יַד הֵגָי, שאז כל אנשי שושן ראו את כל הנערות הנקבצות ולא יכלו להעלים עיניהם ולומר שלא ידעו זאת, ובודאי יגדל עונש המסתיר בביתו נערה יפה, עדיין לא התפעלו מכך מרדכי ואסתר, ולא חשבו למסור את אסתר לבית אחשורוש, אלא וַתִּלָּקַח אֶסְתֵּר בכח, נגד רצונם, אֶל בֵּית הַמֶּלֶךְ, אֶל יַד הֵגַי שֹׁמֵר הַנָּשִׁים.

(ט) וַתִּיטַב הַנַּעֲרָה בְעֵינָיו של הֵגַי, כי ראה מיד שהיא ראויה למלכות, וַתִּשָּׂא חֶסֶד לְפָנָיו למחול לה על כך שלא באה מרצונה ואף הסתתרה עד שהביאוה בכח, וכיון שהבין מיד שהיא תהיה המלכה, שינה את ההנהגה איתה מהנהגת שאר הנערות בארבעה דברים, א. וַיְבַהֵל (-מיהר) אֶת תַּמְרוּקֶיהָ, כי כל נערה היתה ממתינה שנים עשר חודשים, כדי שיעברו עליה ארבע עונות השנה, ויראו שאין לה איזו מחלה שניכרת רק בעונה מסוימת, ואצל כל הנערות היו ממתינים שתתחיל העונה החדשה, ואז היו מתחילים לתת לה תמרוקים במשך שנים עשר חודשים, ואילו אצל אסתר מיהר הגי לתת לה את התמרוקים מיד, באמצע העונה, כדי שיסתיימו שנים עשר החודשים בהקדם. ב. וְאֶת מָנוֹתֶהָ לָתֵת לָהּ – נתן לה מנות מיוחדות שלא ניתנו לשאר הנערות. ג. וְאֵת (-וכן נתן לה את) שֶׁבַע הַנְּעָרוֹת הָרְאֻיוֹת לָתֶת לָהּ מִבֵּית הַמֶּלֶךְ לאחר שתמלוך, כי לכל שאר הנערות לא היו משרתות כלל, ורק למלכה היו שבע נערות, והוא הקדים לתת לה אותן כבר עתה, כי לא היה לו כלל ספק בדבר שהיא תמלוך. ד. וַיְשַׁנֶּהָ וְאֶת נַעֲרוֹתֶיהָ לְטוֹב בֵּית הַנָּשִׁים – שינה את הנהגתו עם אסתר ונערותיה לתת להן את החדרים הטובים ואת המאכלים המשובחים ביותר.

(י) על אף כל הכבוד הגדול שעשו לה, לֹא הִגִּידָה אֶסְתֵּר אֶת עַמָּהּ וְאֶת מוֹלַדְתָּהּ, כִּי מָרְדֳּכַי צִוָּה עָלֶיהָ אֲשֶׁר לֹא תַגִּיד, כיון שקיוה מרדכי שהמלך לא יקח לו נערה אסופית שאין ידוע מי עמה ומולדתה, ותינצל אסתר מלהנשא לו.

(יא) אף על פי שידע מרדכי שרק אחרי שנים עשר חודשים יקחו את אסתר לבית אחשורוש, מכל מקום וּבְכָל יוֹם וָיוֹם מָרְדֳּכַי מִתְהַלֵּךְ לִפְנֵי חֲצַר בֵּית הַנָּשִׁים, לָדַעַת אֶת שְׁלוֹם אֶסְתֵּר, כיון שפחד שיענישו אותה על כך שאינה רוצה לומר את עמה ומולדתה, וּמַה יֵּעָשֶׂה בָּהּ, האם רק יגרשוה מהמקום, או שיוסיפו להענישה.

(יב) וּבְהַגִּיעַ תֹּר נַעֲרָה וְנַעֲרָה לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, מִקֵּץ הֱיוֹת לָהּ כְּדָת הַנָּשִׁים שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, כִּי כֵּן יִמְלְאוּ יְמֵי מְרוּקֵיהֶן, לבדוק שאין להן שום מחלה שניכרת רק באחת מעונות השנה, והיו שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים של החורף בְּשֶׁמֶן הַמֹּר, המחמם את הגוף, וְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים של הקיץ בַּבְּשָׂמִים וּבְתַמְרוּקֵי הַנָּשִׁים המתאימים לזמנים אלו.

(יג) וּבָזֶה – בדברים אלו, והם היופי ובריאות הגוף, הַנַּעֲרָה בָּאָה מרצונה אֶל הַמֶּלֶךְ, כי לא ביקש ממנה המלך שום דבר מלבד זאת, ומאידך, תמורת זאת שהיא באה אל המלך מרצונה, אֵת כָּל אֲשֶׁר תֹּאמַר – כל מה שתבקש הנערה, כמו מתנות וכדומה, יִנָּתֵן לָהּ, לָבוֹא עִמָּהּ מִבֵּית הַנָּשִׁים עַד בֵּית הַמֶּלֶךְ, ובכך שקיבלה מתנות הראתה שהיא באה מרצונה אל המלך.

(יד) כל נערה ונערה בָּעֶרֶב הִיא בָאָה אל המלך, וּבַבֹּקֶר הִיא שָׁבָה אֶל בֵּית הַנָּשִׁים שֵׁנִי – פעם שניה, אֶל יַד שַׁעַשְׁגַז סְרִיס הַמֶּלֶךְ שֹׁמֵר הַפִּילַגְשִׁים, כי אחר שהיתה אצל המלך אין זה כבוד למלכות שתינשא לאדם אחר, אלא היתה נשארת כפילגש למלך, ולֹא תָבוֹא עוֹד אֶל הַמֶּלֶךְ ככל אשה, אלא כִּי אִם חָפֵץ בָּהּ הַמֶּלֶךְ, וְנִקְרְאָה בְשֵׁם, ואף על פי כן הלכו כל הנערות מרצונן אל המלך, בחפץ לב.

(טו) בשונה משאר הנערות, שלא הביאו אל המלך דבר מלבד יופיין ובריאותן, וּבְהַגִּיעַ תֹּר אֶסְתֵּר, הביאה עמה את מידותיה הטובות ודעתה השלימה בהיותה בַּת אֲבִיחַיִל הצדיק, והוא היה דֹּד מָרְדֳּכַי אֲשֶׁר לָקַח לוֹ לְבַת, ומרדכי חינכה והוציא את מידותיה הטובות אל הפועל, והביאה עמה כל זאת כשהגיע תורה לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ, ומאידך לֹא בִקְשָׁה אסתר דָּבָר מהמלך, כדי להראות שאינה באה מרצונה כלל, אלא רק כיון שהגיע תורה היא נאלצת לבוא אל המלך, כִּי אִם אֶת אֲשֶׁר יֹאמַר הֵגַי סְרִיס הַמֶּלֶךְ שֹׁמֵר הַנָּשִׁים, שהכריח אותה לקחת דברים מסוימים, ואף על פי שבהנהגה זו העיזה פניה במלך להראות שאינה מתרצית אליו אלא באה בעל כרחה, בכל זאת לא הענישוה על כך, אלא וַתְּהִי אֶסְתֵּר נֹשֵׂאת חֵן בְּעֵינֵי כָּל רֹאֶיהָ.

(טז) וַתִּלָּקַח אֶסְתֵּר בעל כרחה אֶל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, אֶל בֵּית מַלְכוּתוֹ – אל החדר המיוחד לו (ולכן לא אמר 'בית המלך' כפי שאמר (פסוק י"ג) לגבי שאר הנערות, אלא 'בית מלכותו'), בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי הוּא חֹדֶשׁ טֵבֵת, בִּשְׁנַת שֶׁבַע לְמַלְכוּתוֹ.

(יז) וַיֶּאֱהַב הַמֶּלֶךְ אֶת אֶסְתֵּר מִכָּל הַנָּשִׁים – מכל נשותיו ופילגשיו שהיו לו קודם לכן ואהב אותן, וַתִּשָּׂא חֵן וָחֶסֶד לְפָנָיו מִכָּל הַבְּתוּלוֹת שבאו לפניו כדי שאחת מהן תשא חן בעיניו וימליך אותה, וכיון שבכל הדברים עלתה אסתר על כולן, וַיָּשֶׂם אחשורוש בעצמו את כֶּתֶר המַלְכוּת בְּרֹאשָׁהּ לרוב אהבתו אליה, וַיַּמְלִיכֶהָ מיד תַּחַת וַשְׁתִּי.

(יח) כיון שרצה אחשורוש שתגלה לו אסתר את עמה ומולדתה, התנהג גם בזה בתחבולות, וַיַּעַשׂ הַמֶּלֶךְ מִשְׁתֶּה גָדוֹל לְכָל שָׂרָיו וַעֲבָדָיו, אֵת מִשְׁתֵּה אֶסְתֵּר, וחשב שבכך שהוא עושה לה כבוד גדול, שכל המשתה קרוי על שמה, תתבייש אסתר מכל השרים בכך שהיא אסופית שאין יודעים את מולדתה, ותתרצה לגלות את עמה ומולדתה, וַהֲנָחָה לַמְּדִינוֹת עָשָׂה, כיון שלא ידע באיזו מדינה נולדה עשה הנחה לכל המדינות, ורצה שתבין אסתר שאחרי שתגלה לו באיזו מדינה נולדה בודאי ייטיב מאד למדינה זו, וחשב שמחמת כן תתרצה לגלות לו את שם מדינת הולדתה, כדי להיטיב להם, וַיִּתֵּן לכל המדינות מַשְׂאֵת – מתנות יקרות כְּיַד הַמֶּלֶךְ, וגם בזה חשב שתתרצה לגלות מי עמה ומולדתה, כדי שיתן להם המלך מתנות יקרות. אך עדיין לא הסכימה אסתר לגלות את עמה ומולדתה.

(יט) חשב אחשורוש, שמא מוצאה של אסתר מעם בזוי ושפל, והיא חוששת שמא כשתגלה את עמה ומולדתה יגרשנה המלך, לכן רצה להראות לה שאין הדבר כן, וּבְהִקָּבֵץ בְּתוּלוֹת שֵׁנִית – ציוה אחשורוש לקבץ את כל הבתולות שנשארו בשושן הבירה והמתינו לתורן, ולשולחן לבתיהן, כדי להראות שאין המלך מבקש נערה אחרת, ויהא ליבה של אסתר בטוח שישאירנה מלכה בכל אופן, וּמָרְדֳּכַי יֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ – גידל אחשורוש את מרדכי להיות כאחד השרים, כתמורה לכך שהוא גידל את הנערה שנבחרה למלוך, וחשב שעל ידי זה תהיה אסתר בטוחה שאם תגלה שהיא בת דודו של מרדכי ייטיב לו המלך הרבה יותר.

(כ) אך על אף הכל, אֵין אֶסְתֵּר מַגֶּדֶת מוֹלַדְתָּהּ וְאֶת עַמָּהּ, כַּאֲשֶׁר צִוָּה עָלֶיהָ מָרְדֳּכָי, ואף על פי שעלתה לגדולה לא פסקה מלשמוע בקול מרדכי, אלא וְאֶת מַאֲמַר מָרְדֳּכַי אֶסְתֵּר עֹשָׂה, כַּאֲשֶׁר הָיְתָה בְאָמְנָה אִתּוֹ.