שיעור 528, ספר תהילים, פרק קט, כב-לא

(כב) כִּֽי־עָנִ֣י וְאֶבְי֣וֹן אָנֹ֑כִי וְ֝לִבִּ֗י חָלַ֥ל בְּקִרְבִּֽי׃

(כג) כְּצֵל־כִּנְטוֹת֥וֹ נֶֽהֱלָ֑כְתִּי נִ֝נְעַ֗רְתִּי כָּֽאַרְבֶּֽה׃

(כד) בִּ֭רְכַּי כָּֽשְׁל֣וּ מִצּ֑וֹם וּ֝בְשָׂרִ֗י כָּחַ֥שׁ מִשָּֽׁמֶן׃

(כה) וַֽאֲנִ֤י ׀ הָיִ֣יתִי חֶרְפָּ֣ה לָהֶ֑ם יִ֝רְא֗וּנִי יְנִיע֥וּן רֹאשָֽׁם׃

(כו) עָ֭זְרֵנִי יְהוָ֣ה אֱלֹהָ֑י ה֖וֹשִׁיעֵ֣נִי כְחַסְדֶּֽךָ׃

(כז) וְֽ֭יֵדְעוּ כִּי־יָ֣דְךָ זֹּ֑את אַתָּ֖ה יְהוָ֣ה עֲשִׂיתָֽהּ׃

(כח) יְקַֽלְלוּ־הֵמָּה֮ וְאַתָּ֪ה תְבָ֫רֵ֥ךְ קָ֤מוּ ׀ וַיֵּבֹ֗שׁוּ וְֽעַבְדְּךָ֥ יִשְׂמָֽח׃

(כט) יִלְבְּשׁ֣וּ שֽׂוֹטְנַ֣י כְּלִמָּ֑ה וְיַֽעֲט֖וּ כַמְעִ֣יל בָּשְׁתָּֽם׃

(ל) א֘וֹדֶ֤ה יְהוָ֣ה מְאֹ֣ד בְּפִ֑י וּבְת֖וֹךְ רַבִּ֣ים אֲהַֽלְלֶֽנּוּ׃

(לא) כִּֽי־יַ֭עֲמֹד לִימִ֣ין אֶבְי֑וֹן לְ֝הוֹשִׁ֗יעַ מִשֹּֽׁפְטֵ֥י נַפְשֽׁוֹ׃

(כב) וכנגד מה שאמר בתחילה (פסוק ט"ז) "וַיִּרְדֹּף אִישׁ עָנִי וְאֶבְיוֹן וְנִכְאֵה לֵבָב לְמוֹתֵת", מבאר עתה, כִּי עָנִי וְאֶבְיוֹן אָנֹכִי, וְלִבִּי חָלַל בְּקִרְבִּי, ומחמת כן אני נִכְאֵה לֵבָב.

(כג) כְּצֵל כִּנְטוֹתוֹ – כמו הצל שבסוף היום הוא נוטה לצד, וזה סימן לכך שקרוב היום להסתיים, כך אני נֶהֱלָכְתִּי, כאילו אני עומד למות, נִנְעַרְתִּי כָּאַרְבֶּה – כמו הארבה הנע ונד ממקום למקום על ידי הרוח, כך אני ננערתי ממקום למקום.

(כד) והגם שחטאתי, איני ראוי לעונש על כך, כי בִּרְכַּי כָּשְׁלוּ מִצּוֹם, וּבְשָׂרִי כָּחַשׁ מִשָּׁמֶן, מרוב התעניות ועסק התשובה שעשיתי.

(כה) וַאֲנִי הָיִיתִי חֶרְפָּה לָהֶם על חטאי, וכאשר יִרְאוּנִי, יְנִיעוּן עלי את רֹאשָׁם דרך לעג ובזיון.

(כו) עָזְרֵנִי, מחמת שאתה יְיָ אֱלֹהָי. הוֹשִׁיעֵנִי, והתשועה היא יותר מהעזרה, אף אם איני ראוי לכך, מכל מקום עשה זאת כְחַסְדֶּךָ, כי במידת החסד לא ישקיף ה' על זכותו של המקבל, אלא ישפיע עליו יותר מהראוי לו.

(כז) וְיֵדְעוּ הכל שהתשועה אינה טבעית, אלא כִּי יָדְךָ זֹּאת – זו תשועה המיוחדת לידך, העושה ניסים למעלה מדרכי הטבע, וגם ידעו כי אַתָּה יְיָ עֲשִׂיתָהּ, את האמור בפסוק הבא.

(כח) עשית שיְקַלְלוּ הֵמָּה אותי, כדי להפוך לי את הקללה לברכה, וְאַתָּה תְבָרֵךְ אותי כנגד קללתם, קָמוּ שונאי וַיֵּבֹשׁוּ, כי יראו שקללתם נהפכה לברכה, וְעַבְדְּךָ יִשְׂמָח על דבר זה עצמו, שהיתה לי הקללה לברכה.

(כט) יִלְבְּשׁוּ שׂוֹטְנַי כְּלִמָּה מאחרים, וְיַעֲטוּ כַמְעִיל בָּשְׁתָּם מעצמם (ואמנם את הבושה, שהיא מעצמם, היה ראוי להמשיל ללבוש פנימי, ואת הכלימה, שהיא מאחרים, היה ראוי להמשיל לעטיית מעיל, שהוא חיצוני, ומכל מקום אמר את הדברים בהיפך, כי בקשתו היתה שלא תהיה הכלימה רק כדבר חיצוני, שיתכן שאינו אמיתי, אלא תהיה זו כלימה אמיתית המכוונת כבגד לפי מידתם, והבושה לא תהיה רק כדבר פנימי הנראה רק ללובשו, אלא יעטו אותה כמעיל הנראה גם בחוץ לכל).

(ל) אוֹדֶה יְיָ מְאֹד בְּפִי, גם על הרעה, כי הקללה עצמה שקללוני גרמה לי ברכה (ואף שאדם הניצל מצרה מודה על ההצלה ולא על הרעה, הרי כאן הרעה עצמה סיבבה את הברכה והטובה), וּבְתוֹךְ רַבִּים אֲהַלְלֶנּוּ, כי רבים יכירו שידך עשתה זאת, וישיגו את תהילתך.

(לא) ויראו הרבים כִּי יַעֲמֹד ה' לִימִין אֶבְיוֹן, ואינו נעזב אל המקרה, לְהוֹשִׁיעַ מִשֹּׁפְטֵי נַפְשׁוֹ, הרוצים להורגו בדרך משפט, וה' עומד על ימינו להצילו ולהגן עליו.