שיעור 529, ספר תהילים, פרק קי, א-ג

(א) לְדָוִ֗ד מִ֫זְמ֥וֹר נְאֻ֤ם יְהוָ֨ה ׀ לַֽאדֹנִ֗י שֵׁ֥ב לִֽימִינִ֑י עַד־אָשִׁ֥ית אֹֽ֝יְבֶ֗יךָ הֲדֹ֣ם לְרַגְלֶֽיךָ׃

(ב) מַטֵּֽה־עֻזְּךָ֗ יִשְׁלַ֣ח יְ֭הוָה מִצִּיּ֑וֹן רְ֝דֵ֗ה בְּקֶ֣רֶב אֹֽיְבֶֽיךָ׃

(ג) עַמְּךָ֣ נְדָבֹת֮ בְּי֪וֹם חֵ֫ילֶ֥ךָ בְּֽהַדְרֵי־קֹ֭דֶשׁ מֵרֶ֣חֶם מִשְׁחָ֑ר לְ֝ךָ֗ טַ֣ל יַלְדֻתֶֽיךָ׃

פרק קי

מזמור זה נאמר בזמן שנלחמו ישראל ברבת בני עמון, וכמו שנאמר (שמואל ב', י"ב כ"ו-ל"א) "וַיִּלָּחֶם יוֹאָב בְּרַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן וַיִּלְכֹּד אֶת עִיר הַמְּלוּכָה. וַיִּשְׁלַח יוֹאָב מַלְאָכִים אֶל דָּוִד, וַיֹּאמֶר, נִלְחַמְתִּי בְרַבָּה, גַּם לָכַדְתִּי אֶת עִיר הַמָּיִם. וְעַתָּה אֱסֹף אֶת יֶתֶר הָעָם וַחֲנֵה עַל הָעִיר וְלָכְדָהּ, פֶּן אֶלְכֹּד אֲנִי אֶת הָעִיר, וְנִקְרָא שְׁמִי עָלֶיהָ. וַיֶּאֱסֹף דָּוִד אֶת כָּל הָעָם, וַיֵּלֶךְ רַבָּתָה, וַיִּלָּחֶם בָּהּ וַיִּלְכְּדָהּ. וַיִּקַּח אֶת עֲטֶרֶת מַלְכָּם מֵעַל רֹאשׁוֹ, וּמִשְׁקָלָהּ כִּכַּר זָהָב וְאֶבֶן יְקָרָה, וַתְּהִי עַל רֹאשׁ דָּוִד, וּשְׁלַל הָעִיר הוֹצִיא הַרְבֵּה מְאֹד. וְאֶת הָעָם אֲשֶׁר בָּהּ הוֹצִיא, וַיָּשֶׂם בַּמְּגֵרָה וּבַחֲרִצֵי הַבַּרְזֶל וּבְמַגְזְרֹת הַבַּרְזֶל, וְהֶעֱבִיר אוֹתָם בַּמַּלְבֵּן, וְכֵן יַעֲשֶׂה לְכֹל עָרֵי בְנֵי עַמּוֹן, וַיָּשָׁב דָּוִד וְכָל הָעָם יְרוּשָׁלִָם". ובאותו זמן שהיה דוד המלך בירושלים, קודם שיצא למלחמה בעצמו, אירע לו המעשה עם בת שבע. ואויביו חשבו כי מחמת כן ידחה אותו ה' ממלכותו ולא יצליח עוד, אך לא היה כן, אלא מחל לו ה' על עוונו, והתקיימה מלכותו:

(א) לְדָוִד מִזְמוֹר, אומר המשורר לדוד, נְאֻם יְיָ לַאדֹנִי – לדוד, אף שיואב וישראל נלחמים ברבת בני עמון, אינך צריך לצאת עמהם למלחמה, אלא שֵׁב לִימִינִי – לימין ה', כי כביכול כסא מלכותו של ה' הוא בירושלים, משם הוא מנהיג את ישראל בהשגחה פרטית מיוחדת, ודוד יושב לימינו על כסא המלכות הגשמי, עַד אשר אָשִׁית את אֹיְבֶיךָ שיהיו הֲדֹם לְרַגְלֶיךָ – הדום לכסא מלכותו של דוד.

(ב) והנצחון על אויביך יהיה על ידי זה שאת מַטֵּה עֻזְּךָ (ובפסוק הבא יבואר מי הוא אותו מטה עוז) יִשְׁלַח יְיָ מִצִּיּוֹן, ובמטה זה רְדֵה בְּקֶרֶב אֹיְבֶיךָ.

(ג) ו'מַטֵּה עֻזְּךָ' יהיו עַמְּךָ, נְדָבֹת בְּיוֹם חֵילֶךָ – אשר התנדבו לצאת לקרב ביום מלחמתך. והגם שבאותו זמן חטאת בבת שבע, בְּהַדְרֵי קֹדֶשׁ, מֵרֶחֶם מִשְׁחָר לְךָ, טַל יַלְדֻתֶיךָ, כלומר, 'טַל יַלְדֻתֶיךָ', שהם המעשים הטובים שעשית בצעירותך, הם יעמדו לך עתה, וכיון שהטל יורד בעלות השחר, אומר במליצתו כי הרֶחֶם של השחר הוא שיוליד את הטל הזה, וכוונתו, שבעת שהתחילה לזרוח שמש הצלחתו בענין המלכות, אז פרח טל ילדותו בהדרת קודש, ונמשח למלכות בשמן המשחה, וטל ילדות זה יעמוד לו גם עתה, שלא יפסיד בחטאו את המלכות.