שיעור 612, ספר תהילים, פרק קכט, ד-ח

(ד) יְהוָ֥ה צַדִּ֑יק קִ֝צֵּ֗ץ עֲב֣וֹת רְשָׁעִֽים׃

(ה) יֵ֭בֹשׁוּ וְיִסֹּ֣גוּ אָח֑וֹר כֹּ֗֝ל שֹֽׂנְאֵ֥י צִיּֽוֹן׃

(ו) יִֽ֭הְיוּ כַּֽחֲצִ֣יר גַּגּ֑וֹת שֶׁקַּדְמַ֖ת שָׁלַ֣ף יָבֵֽשׁ׃

(ז) שֶׁלֹּ֤א מִלֵּ֖א כַפּ֥וֹ קוֹצֵ֗ר וְחִצְנ֥וֹ מְעַמֵּֽר׃

(ח) וְלֹ֤א אָֽמְר֨וּ ׀ הָעֹֽבְרִ֗ים בִּרְכַּֽת־יְהוָ֥ה אֲלֵיכֶ֑ם בֵּרַ֥כְנוּ אֶ֝תְכֶ֗ם בְּשֵׁ֣ם יְהוָֽה׃

(ד) אך יְיָ הוא הצַדִּיק, אשר קִצֵּץ עֲבוֹת רְשָׁעִים – כביכול חתך את החבלים המחברים את השוורים למחרישה, ומחמת כן לא יכלו לחרוש, באופן שלא היה העיכוב מצד האדמה הנרמסת ונחרשת, אלא בידי ה', וכך ההצלה מהאויבים לא היתה על ידי ישראל עצמם, אלא בהשגחת ה', שהפר עצת אויביהם.

(ה) יֵבֹשׁוּ מאת ה', שאין להם חלק בו, וְיִסֹּגוּ אָחוֹר מחמת עונשי ה', כֹּל שֹׂנְאֵי צִיּוֹן, והם השונאים את ישראל מחמת קדושתם, שעיקרה בציון, ששם מקום המקדש, הסנהדרין והשראת השכינה.

(ו) יִהְיוּ אותם אויבים כַּחֲצִיר הגדל על הגַּגּוֹת, והחציר עצמו הוא עשב שאינו מתקיים זמן רב, ולכן ממהרים לעוקרו לפני כל העשבים, וזהו משל לכך שהרשעים לא יאריכו ימים, וכשהחציר גדל על הגגות הרי הוא נשרף מחום השמש, שֶׁקַּדְמַת שָׁלַף – שקודם שישלפוהו מהאדמה, הוא כבר יָבֵשׁ, ואף הם ימותו קודם שיגיע זמנם, על ידי השגחה פרטית להענישם.

(ז) וגם בחייהם של הרשעים לא יהיה ביניהם חיבור, ובדומה לאותו חציר גגות, שגם אם יקדימו לשולפו קודם שיתייבש, שֶׁלֹּא מִלֵּא כַפּוֹ קוֹצֵר – הקוצר אותו אינו יכול למלא את כפו בפעם אחת מאותו חציר, כי עשבים אלו גדלים בפיזור, אחד הנה ואחד הנה, וְחִצְנוֹ מְעַמֵּר – וגם לאחר שיעמר ויאסוף את כל החציר שיש על הגג, לא יוכל למלא את 'חצנו', שזהו הכלי שמניחים בו את העשבים התלושים, וכך הרשעים יהיו מועטים, מפוזרים ומפורדים, ולא יהיו לאגודה אחת.

(ח) ואף שדרך העוברים ושבים לברך את הקוצרים, וְלֹא אָמְרוּ הָעֹבְרִים – העוברים ושבים לא יברכו את אותם רשעים, ולא יאמרו להם את הברכה שמברכים בשנים רגילות, והיא 'בִּרְכַּת יְיָ אֲלֵיכֶם', וכן לא יאמרו את הברכה שמברכים בשנים של בצורת, והיא 'בֵּרַכְנוּ אֶתְכֶם בְּשֵׁם יְיָ', שמעתה והלאה תהיה לכם ברכה, כי את אותם רשעים לא יברכו כלל, כי יהיו לקללה ולא לברכה.