שיעור 613, ספר תהילים, פרק קל, א-ד

(א) שִׁ֥יר הַֽמַּעֲל֑וֹת מִמַּֽעֲמַקִּ֖ים קְרָאתִ֣יךָ יְהוָֽה׃

(ב) אֲדֹנָי֮ שִׁמְעָ֪ה בְק֫וֹלִ֥י תִּֽהְיֶ֣ינָה אָ֭זְנֶיךָ קַשֻּׁב֑וֹת לְ֝ק֗וֹל תַּֽחֲנוּנָֽי׃

(ג) אִם־עֲו͏ֹנ֥וֹת תִּשְׁמָר־יָ֑הּ אֲ֝דֹנָ֗י מִ֣י יַֽעֲמֹֽד׃

(ד) כִּֽי־עִמְּךָ֥ הַסְּלִיחָ֑ה לְ֝מַ֗עַן תִּוָּרֵֽא׃

פרק קל

במזמור זה יבקש מה' שיסלח לו על עוונו:

(א) שִׁיר הַמַּעֲלוֹת, מִמַּעֲמַקִּים – משני עומקים, עומק ושפלות הגוף, ועומק הנפש וריחוקה מה' מחמת החטא, קְרָאתִיךָ, יְיָ.

(ב) אֲדֹנָי, שִׁמְעָה בְקוֹלִי – קבל את תפילתי ועשה את בקשתי, ומלבד זאת תִּהְיֶינָה אָזְנֶיךָ קַשֻּׁבוֹת לְקוֹל תַּחֲנוּנָי – לשמוע את איכות קולי, שהוא קול תחנונים, ואת הצעת דברי וטענותי.

(ג) הרי אִם עֲו‍ֹנוֹת של בני אדם תִּשְׁמָר יָהּ, אֲדֹנָי, מִי יַעֲמֹד – מי הוא שיוכל להתקיים בעולם, והרי כיון שמציאותו של ה' היא ללא תכלית וגבול, גם העבודה אליו צריכה להיות כך, והחטא הקטן ביותר יהיה גדול ועצום כלפי ה', ועבודה כזו אינה ביכולת האדם.

(ד) ובשונה מבני האדם, שהמוחל לחבירו הוא אות לכך שמצא בחוטא איזה דבר שמצא חן בעיניו ומחמת כן הוא מוחל לו, ונמצא שהמחילה היא מחמת אותו שמחלו לו, ולא מחמת המוחל, הרי אצל ה' אין הדבר כן, אלא כִּי עִמְּךָ הַסְּלִיחָה – סיבת הסליחה נמצאת בך, כי אתה יודע שלא יתקיימו הברואים אם לא תסלח להם, וכיון שאתה חפץ בקיום העולם וברואיו, הרי קיום זה מחייב את הסליחה, וסליחה זו עצמה תהיה לְמַעַן תִּוָּרֵא – כדי שיראו ממך, כי בשר ודם לא ימחל על כבודו כיון שהוא רוצה שיתייראו מעונשו, כי אין שום יראה אמיתית מבשר ודם מלבד היראה מעונשו, אך אצל ה' היראה האמיתית היא מגדולתו ורוממותו, ויראה זו תגדל על ידי הסליחה משתי סיבות, א. כיון שיראו שאתה מרומם וגדול מכדי שיוכלו לפגום בכבודך. ב. כיון שיראו שאין העולם יכול להתקיים אם לא תסלח, וזה לעוצם גדולתך, שכל חטא קטן נחשב כחטא גדול ועצום כלפי גדולתך, ומתוך כך תגדל יראת רוממותך בעיני בני האדם.