שיעור 615, ספר תהילים, פרק קלא, א-ג

(א) שִׁ֥יר הַֽמַּעֲל֗וֹת לְדָ֫וִ֥ד יְהוָ֤ה ׀ לֹֽא־גָבַ֣הּ לִ֭בִּי וְלֹֽא־רָמ֣וּ עֵינַ֑י וְלֹֽא־הִלַּ֓כְתִּי ׀ בִּגְדֹל֖וֹת וּבְנִפְלָא֣וֹת מִמֶּֽנִּי׃

(ב) אִם־לֹ֤א שִׁוִּ֨יתִי ׀ וְדוֹמַ֗מְתִּי נַ֫פְשִׁ֥י כְּ֭גָמֻל עֲלֵ֣י אִמּ֑וֹ כַּגָּמֻ֖ל עָלַ֣י נַפְשִֽׁי׃

(ג) יַחֵ֣ל יִ֭שְׂרָאֵל אֶל־יְהוָ֑ה מֵֽ֝עַתָּ֗ה וְעַד־עוֹלָֽם׃

פרק קלא

במזמור זה יבאר דוד שהוא סומך על ה' בכל עניניו, ואינו בוטח בכוחו ובחכמתו כלל:

(א) שִׁיר הַמַּעֲלוֹת, לְדָוִד, יְיָ, לֹא גָבַהּ לִבִּי לחשוק בדבר שאינו ראוי לי, הן מצד איכותו (כמו אדם שירצה להיות מלאך), ולא מצד כמותו (כמו אדם שירצה להיות גיבור מופלג ביותר), וְלֹא רָמוּ עֵינַי לנסות להשיג השגות עיוניות ושכליות יותר מהראוי לי, כי העושה כן חושב שיש לו השגה בלתי מוגבלת, ושופט בשכלו ענינים אלוהיים עמוקים שאינם לפי מידת שכלו, וְלֹא הִלַּכְתִּי, בבואי להוציא את הדברים לידי מעשה, בִּגְדֹלוֹת בכמות וּבְנִפְלָאוֹת באיכות מִמֶּנִּי.

(ב) אִם לֹא שִׁוִּיתִי וְדוֹמַמְתִּי נַפְשִׁי, כְּגָמֻל עֲלֵי אִמּוֹ – אני משווה את עצמי לתינוק הגמול מחלב אמו, שיודע שאין בכוחו לעשות דבר ואינו סומך על עצמו במאומה, אלא שם הוא את כל בטחונו באימו שהיא תכלכל אותו ותנהיג אותו, ודוממתי נפשי כַּגָּמֻל זה, הדומם ושותק כיון שאין בפיו מילה ללא אמו, כך דוממתי עָלַי את נַפְשִׁי, שלא לסמוך על עצמי ולא לבטוח בכוחותי.

(ג) יַחֵל יִשְׂרָאֵל רק אֶל יְיָ, שהוא יחונן אותנו דעת לצורך העיונים השכליים, והוא ינהיג אותנו בענינים המעשיים, אך בשונה מהתינוק המצפה לאמו רק בקטנותו, הרי ישראל מייחלים לה' תמיד, מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם.