שיעור 614, ספר תהילים, פרק קל, ה-ח

(ה) קִוִּ֣יתִי יְ֭הוָה קִוְּתָ֣ה נַפְשִׁ֑י וְֽלִדְבָר֥וֹ הוֹחָֽלְתִּי׃

(ו) נַפְשִׁ֥י לַֽאדֹנָ֑י מִשֹּֽׁמְרִ֥ים לַ֝בֹּ֗קֶר שֹֽׁמְרִ֥ים לַבֹּֽקֶר׃

(ז) יַחֵ֥ל יִשְׂרָאֵ֗ל אֶל־יְה֫וָ֥ה כִּֽי־עִם־יְהוָ֥ה הַחֶ֑סֶד וְהַרְבֵּ֖ה עִמּ֣וֹ פְדֽוּת׃

(ח) וְ֭הוּא יִפְדֶּ֣ה אֶת־יִשְׂרָאֵ֑ל מִ֝כֹּ֗ל עֲוֽ͏ֹנֹתָֽיו׃

(ה) קִוִּיתִי לישועתך, יְיָ, אף אם לא היתה לי הבטחה על כך, כיון שקִוְּתָה נַפְשִׁי – מוצא אני בנפשי תקוה ובטחון בתשועת ה' (אך אין זה ודאי, כי לשון 'תקוה' מלמדת על מחשבת נפש המקווה, אך אין לו בטחון שתתמלא תקוותו), וְלִדְבָרוֹ הוֹחָלְתִּי – אמנם כיון שהיה גם דיבור והבטחה מה' שיושיעני, אם כן יש לי ייחול לכך שבודאי יקיים את דברו ויושיעני, ללא ספק (כי לשון 'יחול' מורה על דבר שבודאי יבוא).

(ו) נַפְשִׁי מייחלת לַאדֹנָי יותר מִשֹּׁמְרִים לַבֹּקֶר – מהממתינים לביאת הבוקר, הגם שהם בטוחים בכך שיבוא הבוקר בזמנו, הרי בטחוני בישועת ה', שיקיים את הבטחתו, גדול מהבטחון בביאת הבוקר, והטעם לכך, כי אותם אנשים שֹׁמְרִים לַבֹּקֶר – ממתינים לבוקר שיבוא בזמנו, לאחר סיום הלילה, ולא יתכן שיבוא קודם שיעברו השעות הקבועות ללילה.

(ז) אבל לעומת זאת יַחֵל יִשְׂרָאֵל – תוחלתם של ישראל אינה לזמן מסוים, אלא מייחלים אֶל יְיָ שיושיע אותם, ותשועה זו יכולה להיות אפילו קודם הזמן המובטח, כִּי עִם יְיָ הנהגת הַחֶסֶד, וְהַרְבֵּה עִמּוֹ פְדוּת – ועל ידי החסד יוכל לפדות אותם לפני הזמן המיועד אל הגאולה.

(ח) ומוסיף לבאר כיצד יעשה זאת, וְהוּא יִפְדֶּה אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל עֲו‍ֹנֹתָיו – יכפר ה' לישראל ויסלח להם על כל עוונותיהם, ומתוך כך יהיו ראויים מיד אל הגאולה השלימה.