שיעור 7, מגילת איכה, פרק ג, א-י

פרק ג א אֲנִ֤י הַגֶּ֨בֶר֙ רָאָ֣ה עֳנִ֔י בְּשֵׁ֖בֶט עֶבְרָתֽוֹ׃ ב אוֹתִ֥י נָהַ֛ג וַיֹּלַ֖ךְ חֹ֥שֶׁךְ וְלֹא־אֽוֹר׃ ג אַ֣ךְ בִּ֥י יָשֻׁ֛ב יַֽהֲפֹ֥ךְ יָד֖וֹ כָּל־הַיּֽוֹם׃ ד בִּלָּ֤ה בְשָׂרִי֙ וְעוֹרִ֔י שִׁבַּ֖ר עַצְמוֹתָֽי׃ ה בָּנָ֥ה עָלַ֛י וַיַּקַּ֖ף רֹ֥אשׁ וּתְלָאָֽה׃ ו בְּמַֽחֲשַׁכִּ֥ים הֽוֹשִׁיבַ֖נִי כְּמֵתֵ֥י עוֹלָֽם׃ ז גָּדַ֧ר בַּֽעֲדִ֛י וְלֹ֥א אֵצֵ֖א הִכְבִּ֥יד נְחָשְׁתִּֽי׃ ח גַּ֣ם כִּ֤י אֶזְעַק֙ וַֽאֲשַׁוֵּ֔עַ שָׂתַ֖ם תְּפִלָּתִֽי׃ ט גָּדַ֤ר דְּרָכַי֙ בְּגָזִ֔ית נְתִֽיבֹתַ֖י עִוָּֽה׃ י דֹּ֣ב אֹרֵ֥ב הוּא֙ לִ֔י אֲרִ֖י בְּמִסְתָּרִֽים׃

פרק ג

(א) מקונן עתה הנביא ואומר, אֲנִי הַגֶּבֶר רָאָה במחזה הנבואה את העֳנִי – היסורים העתידים לבוא בזמן החורבן, שהוא בְּשֵׁבֶט עֶבְרָתוֹ – בדרך כעס ונקמה, ולא בדרך חמלה ורפואה, כפי שחותך הרופא את המכה כדי להציל את שאר הגוף.

(ב) ראיתי במראה הנבואה שאוֹתִי נָהַג – הנהיג אותי ה' בידו, וַיֹּלַךְ – הראני את ישראל ההולכים בגלות לבדם, ללא הנהגה שיאחז ה' בידם, והכל היה רק חֹשֶׁךְ וְלֹא אוֹר, ואילו היו אלו יסורים שתכליתם לרפא ולהיטיב, היה ה' מראה לו גם אור בתוך החושך.

(ג) וישראל מנחמים עצמם לומר שאין להם להתיאש מהגאולה, כי אַךְ בִּי יָשֻׁב יַהֲפֹךְ יָדוֹ כָּל הַיּוֹם – דרכו של ה' תמיד היא לשוב ולהפוך את הנהגתו עמנו לטובה, לאחר שנשוב בתשובה.

(ד) עתה מקוננת כנסת ישראל ואומרת, בִּלָּה בְשָׂרִי וְעוֹרִי, שִׁבַּר עַצְמוֹתָי, וכמו שמי שנשברו עצמותיו והושחתו בשרו ועורו שוב אין לו רפואה, כך לאחר שנלקחו מישראל כל הצדיקים, חששו שאבדה תקוותם.

(ה) ואמנם לפעמים נענש האדם על ידי כעס הבא פתאום, ואז יש תקוה שיסור הכעס ותסור המכה, אך עתה בָּנָה עָלַי וַיַּקַּף רֹאשׁ (-מין עשב מר) וּתְלָאָה, כלומר, היו הצרות והיסורים מסודרים ובנויים בתחבולות רבות כדרך שבונים בנין, להביא עלי את הדברים על ידי סיבות רבות ושונות.

(ו) בְּמַחֲשַׁכִּים הוֹשִׁיבַנִי, כי לא ראיתי כלל אור בנבואה זו, כְּמֵתֵי עוֹלָם שנשכח זכרם מלב, כך נראה שאין לנו תקווה להתרפא.

(ז) וכאילו גָּדַר ה' בַּעֲדִי את דרכי התשובה, וְלֹא אֵצֵא מהעוונות ומהיסורים שבאו עלי, הִכְבִּיד נְחָשְׁתִּי – את המעשים המשולים ל'נחושת', שהם אכילה ושתיה ושאר צרכי הגוף (ומכונים כך כיון שיש ליצר הרע, שהוא ה'נחש הקדמוני', חלק בהם), שניתן לעשותם לשם שמים וניתן לעשותם לשם עבירה, הכביד עלי את היצר הרע, להיטמא במעשים אלו.

(ח) ומחמת שנטמאתי בחטאי, גַּם כִּי אֶזְעַק וַאֲשַׁוֵּעַ, שָׂתַם תְּפִלָּתִי, כי אין תפילתי טהורה וראויה לעלות למעלה.

(ט) וכל כך הוכבד עלי עול היצר הרע (המוזכר בפסוק ז'), עד אשר יצר זה גָּדַר דְּרָכַי בְּגָזִית – חסם את דרכי התורה והמצוות שלי באבני גזית גדולות, ועל ידי זה נְתִיבֹתַי עִוָּה – הרגילני בדרכים אחרות, מעוותות ורעות.

(י) דֹּב אֹרֵב הוּא לִי – היצר הרע נוהג עימי כדוב האורב להחטיאני, וכאשר בא להענישני (כמו שאמרו חז"ל שהוא יצר הרע והוא עצמו מלאך המוות), הרי הוא כאֲרִי בְּמִסְתָּרִים, המסתתר וממתין לטרף, והורגו מיד, כך באה עלי הצרה בפתע פתאום.