(יד) וְר֧וּחַ ה֛' סָ֖רָה מֵעִ֣ם שָׁא֑וּל וּבִֽעֲתַ֥תּוּ רֽוּחַ־רָעָ֖ה מֵאֵ֥ת הֽ'׃ (טו) וַיֹּֽאמְר֥וּ עַבְדֵֽי־שָׁא֖וּל אֵלָ֑יו הִנֵּה־נָ֧א רֽוּחַ־אֱלֹהִ֛ים רָעָ֖ה מְבַֽעִתֶּֽךָ׃ (טז) יֹֽאמַר־נָ֤א אֲדֹנֵ֨נוּ֙ עֲבָדֶ֣יךָ לְפָנֶ֔יךָ יְבַקְשׁ֕וּ אִ֕ישׁ יֹדֵ֖עַ מְנַגֵּ֣ן בַּכִּנּ֑וֹר וְהָיָ֗ה בִּֽהְי֨וֹת עָלֶ֤יךָ רֽוּחַ־אֱלֹהִים֙ רָעָ֔ה וְנִגֵּ֥ן בְּיָד֖וֹ וְט֥וֹב לָֽךְ׃ (יז) וַיֹּ֥אמֶר שָׁא֖וּל אֶל־עֲבָדָ֑יו רְאוּ־נָ֣א לִ֗י אִ֚ישׁ מֵיטִ֣יב לְנַגֵּ֔ן וַהֲבִֽיאוֹתֶ֖ם אֵלָֽי׃ (יח) וַיַּעַן֩ אֶחָ֨ד מֵֽהַנְּעָרִ֜ים וַיֹּ֗אמֶר הִנֵּ֨ה רָאִ֜יתִי בֵּ֣ן לְיִשַׁי֮ בֵּ֣ית הַלַּחְמִי֒ יֹדֵ֣עַ נַ֠גֵּן וְגִבּ֨וֹר חַ֜יִל וְאִ֧ישׁ מִלְחָמָ֛ה וּנְב֥וֹן דָּבָ֖ר וְאִ֣ישׁ תֹּ֑אַר וַֽה֖' עִמּֽוֹ׃
֍ ֍ ֍
(יד) וְרוּחַ ה' שהיתה חופפת עד עתה על שאול, סָרָה מֵעִם שָׁאוּל, וכיון שכך הרגיש שאול בעצמו חסרון גדול, ומחמת כן התמלא עצב ודאגה, וּבִעֲתַתּוּ רוּחַ רָעָה מֵאֵת ה', כיון שהיה מהרהר תמיד בעונשו ובהפסדת מלכותו.
(טו) וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי שָׁאוּל אֵלָיו, הִנֵּה נָא רוּחַ אֱלֹהִים רָעָה מְבַעִתֶּךָ, ואין אנו יודעים אם זו מחלה טבעית, בגוף, או מחלה בנפש, מכח הדמיון, ולכן יש למצא דבר המועיל לרפא את שני הדברים. (טז) ולכן, יֹאמַר נָא אֲדֹנֵנוּ – תצוה עלינו כרצונך, כי הרי עֲבָדֶיךָ לְפָנֶיךָ, וראוי שתצוה שיְבַקְשׁוּ אִישׁ יֹדֵעַ מְנַגֵּן בַּכִּנּוֹר, וְהָיָה בִּהְיוֹת עָלֶיךָ רוּחַ אֱלֹהִים רָעָה, וְנִגֵּן בְּיָדוֹ, וְטוֹב לָךְ.
(יז) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל עֲבָדָיו, רְאוּ נָא לִי – חפשו עבורי היטב, אדם שיהיה ראוי 'לי', כלומר, ההגון לעמוד בהיכל המלך, ויהא אִישׁ מֵיטִיב לְנַגֵּן, כלומר, לא רק 'איש יודע מנגן' כפי שאמרתם, אלא איש ש'מיטיב לנגן', ובקי בחכמה זו ביותר, ויודע לכלכל שיריו וזמירותיו בחכמה ובדעת, וַהֲבִיאוֹתֶם אֵלָי.
(יח) וַיַּעַן אֶחָד מֵהַנְּעָרִים, וַיֹּאמֶר, הִנֵּה רָאִיתִי בֵּן לְיִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי (-מהעיר בית לחם), אשר יש בו מעלות נוספות, מלבד ידיעת הנגינה, שמחמת כן ראוי הוא לעמוד בהיכל המלך, א. יֹדֵעַ נַגֵּן – מושלם בחכמת הנגינה. ב. וְגִבּוֹר חַיִל, על אף שבדרך כלל המשוררים מושלמים יותר בכח הדמיון, ואין גופם חזק, הרי הוא גבור חיל. ד. וְאִישׁ מִלְחָמָה – בקי בתחבולות מלחמה, וגם דבר זה נדיר בקרב המשוררים. ה. וּנְבוֹן דָּבָר, שגם דבר זה אינו מצוי כל כך אצל המשוררים. ו. וְאִישׁ תֹּאַר – יפה תואר, ובדרך כלל האנשים הנוטים לחכמת הנגינה אינם יפי תואר. ז. וַה' עִמּוֹ – הוא ירא אלוקים וסר מרע, וגם דבר זה נדיר, שאדם שהוא משורר ויפה תואר לא יהא רודף אחר תאוותיו, ומחמת כל המעלות הללו ראוי הוא לעמוד בהיכל המלך, ולנגן לפני שאול.
