[תתקס] מסכת בבא מציעא, פרק ז, משנה ט

משנה ט: זְאֵב אֶחָד, אֵינוֹ אֹנֶס, שְׁנֵי זְאֵבִים, אֹנֶס. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בִּשְׁעַת מִשְׁלַחַת זְאֵבִים, אַף זְאֵב אֶחָד אֹנֶס. שְׁנֵי כְלָבִים, אֵינוֹ אֹנֶס. יַדּוּעַ הַבַּבְלִי אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר, מֵרוּחַ אַחַת, אֵינוֹ אֹנֶס, מִשְּׁתֵּי רוּחוֹת, אֹנֶס. הַלִּסְטִים, הֲרֵי זֶה אֹנֶס. הָאֲרִי וְהַדֹּב וְהַנָּמֵר וְהַבַּרְדְּלָס וְהַנָּחָשׁ, הֲרֵי זֶה אֹנֶס. אֵימָתַי. בִּזְמַן שֶׁבָּאוּ מֵאֲלֵיהֶן, אֲבָל אִם הוֹלִיכָן לִמְקוֹם גְּדוּדֵי חַיָּה וְלִסְטִים אֵינוֹ אֹנֶס:

כפי שהתבאר במשנה הקודמת, שומר שכר ושוכר הטוענים טענת אונס, נשבעים ונפטרים. אך אם טענתם היא טענת גניבה או אבידה, חייבים הם לשלם. משנתנו מבארת מה הוא הדבר הנחשב 'אונס' לענין זה שייפטרו מתשלומי הנזקים:

רועה המקבל בהמות לשמירה, ובא זְאֵב אֶחָד, אֵינוֹ אֹנֶס, כיון שיכול הוא להלחם בו ולגרשו. אבל אם באו שְׁנֵי זְאֵבִים, הרי זה אֹנֶס. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בִּשְׁעַת מִשְׁלַחַת זְאֵבִים – בזמן שהזאבים מתפרצים ומתקרבים למקומות יישוב, ואינם חוששים מבני האדם, אַף זְאֵב אֶחָד נחשב אֹנֶס. שְׁנֵי כְלָבִים, אֵינוֹ אֹנֶס, כיון שיכול הרועה להילחם בהם, אבל יותר משנים, הרי זה אונס. יַדּוּעַ הַבַּבְלִי אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר, אם באו שניהם מֵרוּחַ אַחַת [-מצד אחד] אֵינוֹ אֹנֶס, אך אם באו מִשְּׁתֵּי רוּחוֹת, הרי זה אֹנֶס. הַלִּסְטִים, הֲרֵי זֶה אֹנֶס.

הָאֲרִי וְהַדֹּב וְהַנָּמֵר וְהַבַּרְדְּלָס וְהַנָּחָשׁ, שבאו לעדר, הֲרֵי זֶה אֹנֶס. אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁבָּאוּ אותן חיות רעות מֵאֲלֵיהֶן, אֲבָל אִם הוֹלִיכָן הרועה לִמְקוֹם גְּדוּדֵי חַיָּה וְלִסְטִים, אֵינוֹ אֹנֶס, וחייב בתשלום הנזקים שאירעו שם.