הלכות קרבן פסח, פרק ו
א) אי זהו טמא שנדחה לפסח שני, כל מי שאינו יכול לאכול את הפסח בלילי חמשה עשר בניסן מפני טומאתו, כגון זבים וזבות, נדות ויולדות, ובועלי נדות. אבל הנוגע בנבלה ושרץ וכיוצא בהן ביום ארבעה עשר, הרי זה טובל, ושוחטין עליו אחר שיטבול, ולערב כשיעריב שמשו, אוכל את הפסח.
ב) טמא מת שצריך להמתין שבעה ימים לטהרתו, שחל יום שביעי שלו להיות בארבעה עשר, אף על פי שטבל והוזה עליו והרי הוא ראוי לאכול קדשים לערב, אין שוחטין עליו, אלא נדחה לפסח שני, שנאמר 'ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא', מפי השמועה למדו (-קיבלו חז"ל) ששביעי שלהן היה, ועל זה שאלו אם ישחט עליהן והם יאכלו לערב, ופירש להן שאין שוחטין עליהן. במה דברים אמורים בשנטמא בטומאות מן המת שהנזיר מגלח עליהן אם נטמא בהם, אבל אם היה טמא בשאר טומאות מן המת שאין הנזיר מגלח עליהן, שוחטין עליו בשביעי שלו אחר שיטבול ויזה עליו, וכשיעריב שמשו אוכל פסחו.
