הלכות קרבן פסח, פרק ה
ט) מי שהיה בינו ובין ירושלים ביום ארבעה עשר עם עליית השמש חמשה עשר מיל או יתר, הרי זה דרך רחוקה. אבל אם היה בינו ובינה פחות מזה, אינו ב'דרך רחוקה', מפני שהוא יכול להגיע לירושלים גם אם יצא ממקומו אחר חצות כשיהלך ברגליו בנחת. הלך ולא הגיע מפני שעכבוהו הבהמות בדחקם, או שהיה בירושלים והיה חולה ברגליו ולא הגיע לעזרה עד שעבר זמן הקרבן, הרי זה 'אנוס', ואינו ב'דרך רחוקה'. מי שהיה חבוש בבית האסורים חוץ לחומת ירושלים, והבטיחוהו לצאת לערב, שוחטין עליו בני חבורתו, וכשיצא לערב, יאכל. במה דברים אמורים, כשהיה חבוש ביד ישראל, שנאמנים הם בדבריהם שיוציאוהו בערב, אבל אם היה חבוש ביד עכו"ם, אין שוחטין עליו עד שיצא, ואין סומכים על הבטחתם שיוציאוהו. ואם שחטו עליו כשהיה חבוש ביד הגויים, שלא כדין, ויצא, הרי זה אוכל. ואם לא יצא, פטור מלעשות פסח שני, שהרי סוף סוף נשחט עליו. וכן האונן (-מי שמת אחד משבעת קרוביו ועדיין לא נקבר), והחולה והזקן שהם יכולין לאכול, ששחטו עליהן, ואחר שנזרק הדם נטמאו במת והרי אינן יכולין לאכול, הרי אלו פטורין מלעשות פסח שני, כיון שבשעת השחיטה היו ראויים לכך, ויצאו ידי חובתם.
