ג) קרבן תמיד של בין הערבים, שוחטין אותו מזמן שיאריך הצל והלאה, ולא די בכך שלפי האמת יאריך הצל, אלא צריך שיראה לכל אדם שהאריך, וזמן זה, שניכר לכל שהצל מתארך, הוא משש שעות ומחצה ומעלה – לאחר שש וחצי שעות [זמניות] מתחילת היום, ועד סוף היום. ולא היו שוחטין אותו בכל יום אלא בשמונה שעות ומחצה, והיה קרב בתשע ומחצה. ולמה היו מאחרין אותו שתי שעות אחר תחילת הזמן הראוי לשחיטתו, מפני הקרבנות של יחידים או של צבור, לפי שאסור להקריב קרבן כלל קודם תמיד של שחר, ולא שוחטין שום קרבן אחר הקרבת תמיד של בין הערבים, ולכן מאחרים את הקרבת התמיד שבכל יום, כדי שבינתיים יספיקו הכל להקריב קרבנותיהם, חוץ מקרבן פסח לבדו, שמקריבים אותו לאחר תמיד של בין הערביים, כיון שאי אפשר שיקריבו כל ישראל פסחיהן בשתי שעות שנותרו משש שעות ומחצה, שזהו הזמן הראוי להקרבת קרבן פסח, ועד שמונה שעות ומחצה.
ד) אין שוחטין את קרבן הפסח אלא אחר הקרבת תמיד של בין הערבים. וכן מחוסרי כפורים – בני אדם שטבלו ועדיין לא הביאו את קרבנותיהם, ועד שיביאום אסורים הם לאכול קרבנות, מקריבין כפרתן אחר הקרבת תמיד של בין הערבים ביום ארבעה עשר בניסן, כדי שיהיו טהורין לאכול פסחיהן לערב, שאם נדחה את הקרבת קרבנותיהם למחר, לא יוכלו לאכול את קרבן הפסח.
