הפטרת פרשת וירא

בפרשה זו מובאת אמירת ה' לאברהם 'כעת חיה ולשרה בן', ומפטירים בפרק זה העוסק בעניני הניסים שנעשו על ידי אלישע בן שפט, ואמירתו לאשה השונמית 'כעת חיה את חובקת בן'.

(א) וְאִשָּׁה אַחַת מִנְּשֵׁי בְנֵי הַנְּבִיאִים, ואמרו חז"ל שהיתה זו אשת עובדיה, שהחביא במערה מאה נביאים בזמן שאיזבל אשת אחאב הרגה את כל נביאי ה', ופרנס אותם, צָעֲקָה אֶל אֱלִישָׁע לֵאמֹר, עַבְדְּךָ אִישִׁי מֵת, וְאַתָּה יָדַעְתָּ כִּי עַבְדְּךָ הָיָה יָרֵא אֶת ה', כי לצורך פרנסת מאה הנביאים שהחביא לוה כסף מאחאב מלך ישראל, ובנו של אחאב, יהורם, לקח ממנו ריבית, וכיון שלא היה לו לשלם, וְהַנֹּשֶׁה בָּא לָקַחַת אֶת שְׁנֵי יְלָדַי לוֹ לַעֲבָדִים.      (ב) וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אֱלִישָׁע, מָה אֶעֱשֶׂה לָּךְ, והלא ידוע שאין הברכה שורה אלא על דבר הקיים, שיחול בו ריבוי ושפע, ולכן הַגִּידִי לִי מַה יֶּשׁ לָךְ בַּבָּיִת, שעליו תחול הברכה, וַתֹּאמֶר, אֵין לְשִׁפְחָתְךָ כֹל בַּבַּיִת, כִּי אִם אָסוּךְ שָׁמֶן [וכיון שעובדיה היה מדליק נרות שמן לבני הנביאים, כדי שיוכלו ללמוד תורה בלילה, היה ראוי שיחול הנס על ידי שמן].     (ג) וַיֹּאמֶר לה אלישע, לְכִי שַׁאֲלִי לָךְ [-קחי בהשאלה] כֵּלִים מִן הַחוּץ מֵאֵת כָּל שְׁכֵנָיִךְ, כֵּלִים רֵקִים אַל תַּמְעִיטִי, כי רצה אלישע שיגמר הנס בפעם אחת, שיהיה לה בבת אחת שפע עצום של שמן שיספיק לשילום החוב ולצורך מחייתה בעתיד.     (ד) וּבָאת לביתך וְסָגַרְתְּ הַדֶּלֶת בַּעֲדֵךְ וּבְעַד בָּנַיִךְ, כדי שלא תחול עין הרע, וכדי שלא יכנס לשם אדם שאינו ראוי, שמפאת רוע מעשיו יקלקל את השפע הניסי, וְיָצַקְתְּ את אותו מעט שמן שיש לך, ללא הפסקה בין כלי לכלי, עַל כָּל הַכֵּלִים הָאֵלֶּה – דוקא על הכלים הללו ששאלת משכנייך, שהכין אותם אלישע בדבריו לקבלת השפע, וכשתסיימי למלאות כלי אחד אל תזוזי ממקומך למלאות את האחר, אלא להיפך, את תישארי במקומך, וְאת הכלי הַמָּלֵא תַּסִּיעִי, ותביאי במקומו כלי ריק אחר, כיון שהברכה חלה על אותו מקום מדויק שבו תתחיל לשפוך את השמן, ויהפוך הכלי להיות כמעיין נובע של שמן, ואם תזוז ממקומה יופסק השפע. ולכן גם אמר לה שתיצוק את השמן ללא הפסקה בין כלי לכלי.     (ה) וַתֵּלֶךְ האשה מֵאִתּוֹ, ותעשה כדבריו, וַתִּסְגֹּר הַדֶּלֶת בַּעֲדָהּ וּבְעַד בָּנֶיהָ, הֵם מַגִּשִׁים אֵלֶיהָ את הכלים, וְהִיא מוֹצָקֶת.      (ו) אמנם היא לא שאלה מספיק כלים ריקים, וַיְהִי כִּמְלֹאת הַכֵּלִים, וַתֹּאמֶר אֶל בְּנָהּ, הַגִּישָׁה אֵלַי עוֹד כֶּלִי, וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אֵין עוֹד כֶּלִי, וַיַּעֲמֹד הַשָּׁמֶן בתוך הכלי, אף שהיה הכלי הפוך כדרך היציקה, נשאר השמן עומד בו, כדי שיהיה מוכן להמשך הנס.     (ז) וַתָּבֹא וַתַּגֵּד לְאִישׁ הָאֱלֹהִים, כי השמן שמילאה בכלים לא הספיק אפילו לשילום החוב, וַיֹּאמֶר לה, לְכִי מִכְרִי אֶת הַשֶּׁמֶן וְשַׁלְּמִי אֶת נִשְׁיֵךְ, ובכך הבטיח לה שהשמן שבידה יספיק לחוב, ועל ידי ברכתו התייקר השמן ויכלה למוכרו במחיר גבוה יותר ולשלם בו את החוב, וְאַתְּ וּבָנַיִךְ תִחְיִי בַּנּוֹתָר, כי ימשיך השפע בכלי השמן, ויזל ממנו שמן תמיד כדי הצורך לפרנסתה ופרנסת בניה.      

(ח) וַיְהִי הַיּוֹם, וַיַּעֲבֹר אֱלִישָׁע אֶל מקום ששמו שׁוּנֵם, וְשָׁם אִשָּׁה גְדוֹלָה – חשובה ובעלת מעשים טובים, וגם גדולה בעושר, וַתַּחֲזֶק בּוֹ – הפצירה בו לסור לביתה לֶאֱכָל לָחֶם, וכיון שאמרו חז"ל שאכילת תלמיד חכם היא כהקרבת קרבנות, וראה אלישע שהיא עושה זאת בכוונה הראויה ובמחשבה טובה, לכן וַיְהִי מִדֵּי עָבְרוֹ באותה העיר, יָסֻר שָׁמָּה לֶאֱכָל לָחֶם, כדי לזכות אותה במצוה זו.     (ט) וַתֹּאמֶר האשה השונמית אֶל אִישָׁהּ, הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי מכך שאלישע בא מעצמו לאכול אצלינו [ולא כמו בפעם הראשונה שהוצרכתי להפציר בו], כִּי אִישׁ אֱלֹהִים קָדוֹשׁ הוּא, ויודע שכוונתנו לטובה, ולכן הוא עֹבֵר עָלֵינוּ [-עבורינו], תָּמִיד, כדי לזכות אותנו במצוה זו.      (י) נַעֲשֶׂה נָּא עֲלִיַּת קִיר קְטַנָּה בביתינו, וְנָשִׂים לוֹ שָׁם מִטָּה, וְשֻׁלְחָן, וְכִסֵּא, וּמְנוֹרָה, ויהיה זה מקום מיוחד להשראת השכינה החופפת על נביא ה', וְהָיָה בְּבֹאוֹ אֵלֵינוּ, יָסוּר שָׁמָּה.      (יא) וַיְהִי הַיּוֹם וַיָּבֹא אלישע שָׁמָּה, וַיָּסַר אֶל הָעֲלִיָּה, וַיִּשְׁכַּב שָׁמָּה.      (יב) וַיֹּאמֶר אלישע אֶל גֵּחֲזִי נַעֲרוֹ – משמשו, קְרָא לַשּׁוּנַמִּית הַזֹּאת. וַיִּקְרָא לָהּ, וַתַּעֲמֹד לְפָנָיו.      (יג) כיון שלא רצה אלישע לדבר אל האשה בלשון נוכח, וַיֹּאמֶר לוֹ אלישע לגיחזי, אֱמָר נָא אֵלֶיהָ, הִנֵּה חָרַדְתְּ אֵלֵינוּ אֶת כָּל הַחֲרָדָה הַזֹּאת, מֶה לַעֲשׂוֹת לָךְ כהכרת הטוב, הֲיֵשׁ לְדַבֶּר לָךְ אֶל הַמֶּלֶךְ אוֹ אֶל שַׂר הַצָּבָא. וַתֹּאמֶר, בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יֹשָׁבֶת, ואין לי שום צורך בדיבור מיוחד אל השלטונות.     (יד) לאחר שיצאה האשה, וַיֹּאמֶר אלישע לגיחזי, וּמֶה לַעֲשׂוֹת לָהּ, וַיֹּאמֶר גֵּיחֲזִי, אֲבָל בֵּן אֵין לָהּ, כי היא עקרה בטבעה, וְגם אִישָׁהּ זָקֵן.      (טו) וַיֹּאמֶר לו אלישע, קְרָא לָהּ, וַיִּקְרָא לָהּ, וכיון שראתה בפעם הקודמת שאינו רוצה לדבר עמה ישירות אלא דרך גיחזי, וַתַּעֲמֹד בַּפָּתַח, דרך צניעות.     (טז) אמנם כיון שהפעם רצה אלישע לומר לה דבר נבואה, דיבר איתה ישירות, וַיֹּאמֶר לה, לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה – בעוד שנה מרגע זה [שהרגע הזה נקרא 'עת חיה', כי העבר כבר מת והעתיד עדיין לא בא] אַתְּ חֹבֶקֶת בֵּן. וַתֹּאמֶר, אַל אֲדֹנִי אִישׁ הָאֱלֹהִים, אַל תְּכַזֵּב בְּשִׁפְחָתֶךָ – אל תבטיח לי דבר שיהיה רק לזמן קצר ולא יתקיים, כי מכך שלא אמר לה שיהיה לה בן, אלא לשון 'את חובקת בן', הבינה שקיומו יהיה לזמן קצר ולא יאריך ימים.     (יז) וַתַּהַר הָאִשָּׁה השונמית, וַתֵּלֶד בֵּן לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה, ולא היה הנס על ידי תפילה, אלא אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיהָ אֱלִישָׁע, כי הצדיק גוזר והקב"ה מקיים.     (יח) וַיִּגְדַּל הַיָּלֶד, וַיְהִי הַיּוֹם וַיֵּצֵא אֶל אָבִיו אֶל הַקֹּצְרִים.      (יט) וַיֹּאמֶר אֶל אָבִיו, רֹאשִׁי רֹאשִׁי, וכפל את דבריו להורות על עוצם הכאב, וַיֹּאמֶר האב אֶל הַנַּעַר שהיה עמו, שָׂאֵהוּ אֶל אִמּוֹ.      (כ) וַיִּשָּׂאֵהוּ, וַיְבִיאֵהוּ אֶל אִמּוֹ, וַיֵּשֶׁב עַל בִּרְכֶּיהָ עַד הַצָּהֳרַיִם, וַיָּמֹת.      (כא) וַתַּעַל האשה השונמית, וַתַּשְׁכִּבֵהוּ עַל מִטַּת אִישׁ הָאֱלֹהִים, וַתִּסְגֹּר את הדלת בַּעֲדוֹ, וַתֵּצֵא.      (כב) וַתִּקְרָא אֶל אִישָׁהּ, וַתֹּאמֶר, שִׁלְחָה נָא לִי אֶחָד מִן הַנְּעָרִים, וְאַחַת הָאֲתֹנוֹת, וְאָרוּצָה עַד אִישׁ הָאֱלֹהִים, וְאָשׁוּבָה.      (כג) וַיֹּאמֶר מַדּוּעַ אַתְּ הֹלֶכֶת אֵלָיו הַיּוֹם, והרי לֹא חֹדֶשׁ – אין זה ראש חדש היום, וְלֹא שַׁבָּת, כי היתה דרכם ללכת אל הנביא בראשי חודשים ובשבתות, ללמוד דרכי ה', ולקבל שפע ברכה וקדושה. וַתֹּאמֶר, שָׁלוֹם – אין דבר רע בכך שאלך אל הנביא כעת, ולא רצתה לגלות את הדבר אפילו לבעלה, כיון שמוטב שייעשה הנס בצינעא (מצודת דוד).     (כד) וַתַּחֲבֹשׁ הָאָתוֹן, ומתוך מרירות ליבה מיהרה ללכת ברגל, וַתֹּאמֶר אֶל נַעֲרָהּ, נְהַג את האתון וָלֵךְ, אַל תַּעֲצָר לִי את האתון לִרְכֹּב, כִּי אִם אָמַרְתִּי לָךְ, אמנם לא אמרה לו לעצור, אלא הלכה רגלי עד מקום הנביא בהר הכרמל.      (כה) וַתֵּלֶךְ וַתָּבוֹא אֶל אִישׁ הָאֱלֹהִים, אֶל הַר הַכַּרְמֶל, וַיְהִי כִּרְאוֹת אִישׁ הָאֱלֹהִים אֹתָהּ מִנֶּגֶד, וַיֹּאמֶר אֶל גֵּיחֲזִי נַעֲרוֹ בתמיהה, הִנֵּה הַשּׁוּנַמִּית הַלָּז הגיעה בזמן שאינו מעותד לכך, ובודאי אירע דבר שמחמתו הגיעה.      (כו) עַתָּה רוּץ נָא לִקְרָאתָהּ, וֶאֱמָר לָהּ – שאל אותה, הֲשָׁלוֹם לָךְ, הֲשָׁלוֹם לְאִישֵׁךְ, הֲשָׁלוֹם לַיָּלֶד. וַתֹּאמֶר, שָׁלוֹם, כי לא רצתה לפתוח פיה לרעה (רלב"ג).     (כז) וַתָּבֹא אֶל אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶל הָהָר, וַתַּחֲזֵק בְּרַגְלָיו, לרמוז לו שלא תניח לו עד שילך איתה להחיות את הנער, וַיִּגַּשׁ גֵּיחֲזִי לְהָדְפָהּ מפני כבוד הנביא, וַיֹּאמֶר לו אִישׁ הָאֱלֹהִים, הַרְפֵּה לָהּ – הנח לה, כִּי נַפְשָׁהּ מָרָה לָהּ, וגם אלישע נזהר שלא להזכיר לשון מיתה על הילד, וַה' הֶעְלִים מִמֶּנִּי את הדבר עד עתה, וְלֹא הִגִּיד לִי, וזה סימן שלא בא הדבר בדרך עונש, כי אם כן היה ה' מגלה את הדבר לנביא קודם לכן, כדי שיעורר רחמים.     (כח) וַתֹּאמֶר האשה אל אלישע, הֲשָׁאַלְתִּי – וכי שאלתי וביקשתי בֵן מֵאֵת אֲדֹנִי, שאם הייתי מבקשת יותר מידי היית יכול לומר שדחית אותי בדברים כדי שאפסיק להפציר, וכיון שהבטחת לי מעצמך את הבן, ראוי שיהיה זה בר קיימא, ועוד, הֲלֹא אָמַרְתִּי מתחילה לֹא תַשְׁלֶה אֹתִי, שלא תתן לי בן שיחיה רק לזמן קצר.     (כט) באותה שעה היה אלישע סבור שלא מת הילד לגמרי, אלא רק התעלף כדרך החולים, וַיֹּאמֶר לְגֵיחֲזִי משרתו, חֲגֹר מָתְנֶיךָ כדי להלך בזריזות ומהירות (רד"ק), וְקַח מִשְׁעַנְתִּי בְיָדְךָ, וָלֵךְ, כִּי תִמְצָא אִישׁ לֹא תְבָרְכֶנּוּ, וְכִי יְבָרֶכְךָ אִישׁ לֹא תַעֲנֶנּוּ, כדי שלא ייפסק הכח שנתן לו אלישע ברפואת הילד, וְשַׂמְתָּ מִשְׁעַנְתִּי עַל פְּנֵי הַנָּעַר.      (ל) וַתֹּאמֶר אֵם הַנַּעַר לאלישע, חַי ה' וְחֵי נַפְשְׁךָ אִם אֶעֶזְבֶךָּ, וַיָּקָם אלישע וַיֵּלֶךְ גם הוא אַחֲרֶיהָ, אל ביתם.     (לא) וְגֵחֲזִי עָבַר לִפְנֵיהֶם, ולא עשה כפי שציוהו אלישע, אלא הרבה בדברים עם כל עובר ושב, וַיָּשֶׂם אֶת הַמִּשְׁעֶנֶת עַל פְּנֵי הַנַּעַר, וכיון שעבר על דברי הנביא לא הועילו מעשיו, וְאֵין קוֹל וְאֵין קָשֶׁב, וַיָּשָׁב לִקְרָאתוֹ, וַיַּגֶּד לוֹ לֵאמֹר, לֹא הֵקִיץ הַנָּעַר, כי היו סבורים באותה שעה שאין זה אלא עלפון, ולכן אמר שלא הקיץ מעלפונו.     (לב) וַיָּבֹא אֱלִישָׁע הַבָּיְתָה, וְהִנֵּה ראה באותה שעה שהַנַּעַר מֵת ממש, ולא שמת עתה, אלא היה מת כבר בשעה שהיה מֻשְׁכָּב עַל מִטָּתוֹ על ידי אמו.     (לג) וַיָּבֹא אלישע, וַיִּסְגֹּר הַדֶּלֶת בְּעַד שְׁנֵיהֶם – בעדו ובעד הילד, וַיִּתְפַּלֵּל אֶל ה', כי אף שאת כל הניסים שעשה עד עתה עשה אלישע ללא תפילה, בכח נבואתו, הרי להחזיר נשמה לגוף מת אין שום נברא יכול לעשות, אלא רק הקדוש ברוך הוא, ולכן ביקש מה' שיעשה כן להחזיר את נשמת הילד לגופו.     (לד) וַיַּעַל אלישע על המטה, וַיִּשְׁכַּב עַל הַיֶּלֶד כדי לחמם את גופו ולהכינו לקראת החזרת הנשמה לגופו, וַיָּשֶׂם פִּיו עַל פִּיו, לתת בו רוח מרוחו של אלישע, וְעֵינָיו עַל עֵינָיו כדי להשפיע עליו את הרגשת החושים, וְכַפָּיו עַל כַּפָּיו כדי להכין את הנפש הטבעית שתתגלה על כל הגוף, ותהיה מוכנה לקבל את הנשמה מאת ה', וַיִּגְהַר עָלָיו – השתטח על הילד, וַיָּחָם בְּשַׂר הַיָּלֶד, ועל ידי כל ההכנות הללו היה גוף הילד מוכן לקבלת הנשמה, והיה מוכן לנס [וכאן הוא מכונה 'ילד', כי היה זה כאילו נולד מחדש].      (לה) וַיָּשָׁב אלישע להתפלל לה', ומתוך מחשבותיו וכוונתו היו רגליו מוליכות אותו (רלב"ג), וַיֵּלֶךְ בַּבַּיִת אַחַת הֵנָּה וְאַחַת הֵנָּה, וַיַּעַל, וַיִּגְהַר עָלָיו, וַיְזוֹרֵר [-התעטש] הַנַּעַר עַד שֶׁבַע פְּעָמִים, ואז הושלם הנס ושבה אליו נשמתו, וַיִּפְקַח הַנַּעַר אֶת עֵינָיו.      (לו) וַיִּקְרָא אלישע אֶל גֵּיחֲזִי, וַיֹּאמֶר, קְרָא אֶל הַשֻּׁנַמִּית הַזֹּאת, וַיִּקְרָאֶהָ וַתָּבוֹא אֵלָיו, וַיֹּאמֶר לה אלישע שְׂאִי בְנֵךְ.      (לז) וַתָּבֹא, וַתִּפֹּל עַל רַגְלָיו, וַתִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה, וַתִּשָּׂא אֶת בְּנָהּ וַתֵּצֵא: