הפטרת לך לך
בשבת זו קוראים על בחירת ה' באברהם ובזרעו אחריו, ומפטירים בפרשה זו בה נאמר 'מי העיר ממזרח צדק', שדרשו זאת חז"ל על אברהם אבינו.
פרק מ (כז) לאחר שאמר הנביא דברי נחמה על לב ירושלים, פונה עתה לעם ישראל, אשר לאחר שהיו בגלות שנים ארוכות כל כך, וראו את שלוות הרשעים ויסורי הצדיקים, פג ליבם מלהאמין אמונה שלימה בה'. לָמָּה תֹאמַר יַעֲקֹב – 'יעקב' זהו הכינוי להמון העם האומר אמירה פשוטה [שתבואר להלן], וּתְדַבֵּר יִשְׂרָאֵל – 'ישראל' זהו כינוי לחכמי הלב, המדברים דיבור ארוך ומוטעם היטב. ומבאר את טענותיהם, כי המון העם אומרים שנִסְתְּרָה דַרְכִּי מֵה', ואינו משגיח כלל על בריותיו, אך חכמי הלב מבינים שלא יתכן לייחס לה' חסרון ידיעה או השגחה, ולכן הם מדברים דיבור ארוך ומורכב, וטוענים, וּמֵאֱלֹהַי מִשְׁפָּטִי יַעֲבוֹר – משפט האדם יעבור מעם ה', כי לא ישפוט את הצדיק ולא את הרשע, כי יטענו שידיעת ה' את העתידות אינה משאירה לבני האדם את האפשרות לבחור בטוב או ברע. (כח) וכנגד שתי טענות אלו משיב הנביא, הֲלוֹא יָדַעְתָּ, מצד השכל והנסיון, אִם לֹא שָׁמַעְתָּ מהדברים המפורסמים ומקובלים, כי אֱלֹהֵי עוֹלָם ה' – ה' הוא האלוקים שברא את העולמות, ולא רק את העולם העליון, אלא הוא הבּוֹרֵא את קְצוֹת הָאָרֶץ [כלומר, לא רק ירה את אבן פינתה, אלא השלימה עד כל קצוותיה], ואם כן אי אפשר להכחיש את ידיעתו בנעשה בארץ, כי היוצר דבר בודאי יודע את הנעשה בו. ולא תאמר שלאחר שברא את הארץ עזבה וביטל השגחתו מעליה, כי ה' לֹא יִיעַף וְלֹא יִיגָע, ואין מניעה לפניו מלהמשיך את השגחתו וידיעתו בכל הנעשה בארץ. וכנגד טענת 'ישראל', האומרים שידיעת ה' סותרת את הבחירה החופשית של האדם, משיב להם הנביא כי הלא ה' אֵין חֵקֶר לִתְבוּנָתוֹ – אין חקירה אנושית יכולה להשיג את תבונתו, כי הוא ותובנתו הם אחד, וכשם שאין ידיעת האדם תופסת את מציאות ה', כך אינה יכולה להשיג את ידיעתו, ולכן על אף שידיעת האדם סותרת לבחירה, אין ידיעת ה' סותרת את בחירת האדם, הגם שאין השכל האנושי עשוי להבין זאת. (כט) ואם תשאלו, אם כן מדוע אינו מושיע את עמו מגלותם, משיב כי ה' נֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ – עתיד הוא לתת כח לישראל העייפים, וּלְאֵין אוֹנִים, עָצְמָה יַרְבֶּה. (ל) וְיִעֲפוּ נְעָרִים וְיִגָעוּ – הנערים החזקים עתה, אם לא יתחזקו לקוות לישועת ה', הרי יתעייפו ויתייגעו, וּבַחוּרִים שלא יצפו לישועתו, כָּשׁוֹל יִכָּשֵׁלוּ. (לא) וְקוֹיֵ ה', המאמינים ומצפים לישועתו, הם שיַחֲלִיפוּ כֹחַ, יַעֲלוּ אֵבֶר – יעופו בכנפיהם כַּנְּשָׁרִים אל השמים, יָרוּצוּ וְלֹא יִיגָעוּ, יֵלְכוּ וְלֹא יִיעָפוּ.
פרק מא (א) לאחר שניחם הנביא את ירושלים, והתרה בישראל שלא יאבדו את אמונתם ותקוותם לישועת ה', פונה הנביא אל אומות העולם, ודיבורו עמהם הוא כאילו כבר באה הגאולה ורוצה להשיבם אל דת האמת והאמונה באחדות ה'. ותחילה רוצה להסיר מהויכוח את הסיבות הצדדיות הגורמות להכשל בויכוח, כדי שלא יוכלו לטעון שמחמת סיבות אלו לא ידעו להשיב, ואומר, הַחֲרִישׁוּ אֵלַי אִיִּים – האיים הקטנים יחרישו ולא ישתתפו כלל בויכוח, שלא יאמרו שמחמת קטנותם נוצחו, וּלְאֻמִּים – האומות הגדולות הם שיתווכחו, ויַחֲלִיפוּ כֹחַ להתייעץ ביניהם, שלא יאמרו שלא היה להם זמן לסדר את טענותיהם, יִגְּשׁוּ מבלי אימה ופחד, אָז יְדַבֵּרוּ, שלא יטענו שמחמת פחד ומורא לא העיזו לומר את כל מה שבלבבם, ולא הצדדים עצמם יכריעו בויכוח, אלא יַחְדָּו לַמִּשְׁפָּט נִקְרָבָה, לפני שופט צדק. (ב) ומתאר את השינוי בין כל המלכים שכבשו את העולם, לבין מלך המשיח, מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח – מי גרם למלך המשיח הבא מארץ המזרח להתעורר לכבוש את העולם כולו, והרי לא היה זה מפני תאוות הכבוד, הקנאה או הרכוש, שהם הדברים שגרמו לשאר המלכים לכבוש ממלכות, אלא צֶדֶק יִקְרָאֵהוּ לְרַגְלוֹ – עשה כן רק מחמת אהבת הצדק והטוב, וצדק זה יהיה דרך הליכתו ברגליו, וידריכהו בכל אשר ילך. וכמות הממלכות שיכבוש תהיה שלא כדרך העולם, כי הצדק יִתֵּן לְפָנָיו גּוֹיִם, וּמְלָכִים יַרְדְּ [-יִרְדֶה בהם]. וגם אופן ודרכי מלחמתו יהיו שלא כדרך הטבע, כי הצדק יִתֵּן כֶּעָפָר חַרְבּוֹ – ייחשבו הגויים לפני חרבו כעפר הנדרס בארץ, כְּקַשׁ נִדָּף קַשְׁתּוֹ – ייחשבו לפני קשתו כקש הנידש ברגל. (ג) וגם כאשר יִרְדְּפֵם, יַעֲבוֹר שָׁלוֹם – תהא הליכתו בנחת, כהולך בדרכי שלום, אֹרַח – מקום מסוכן, בְּרַגְלָיו לֹא יָבוֹא, כי לא תהיה הליכתו טבעית, אלא כנישא ברוח הצדק על כנפי ישועת ה'. (ד) ומעתה התבוננו, אתם, הגויים, מִי פָעַל וְעָשָׂה את הדבר, ומי קֹרֵא הַדֹּרוֹת מֵרֹאשׁ – מי הוא שאמר בתחילת הדורות את אשר עתיד להיות באחרית הימים, הלא אֲנִי ה' רִאשׁוֹן, שאמרתי מתחילה את העתיד להיות, וְאֶת הדורות האַחֲרֹנִים, שבימיהם תתקיים הנבואה הזו, אֲנִי הוּא, לעשות את הדבר בפועל. (ה) חוזר ומתאר את המלחמות שיהיו בזמן ביאת המשיח, רָאוּ אִיִּים – אפילו האיים הקטנים הנמצאים במרחקים, יראו את הדבר וְיִרָאוּ, ומתוך כך קְצוֹת הָאָרֶץ יֶחֱרָדוּ, קָרְבוּ – יתקרבו זה לזה וַיֶּאֱתָיוּן – ויבואו למלחמה על מלך המשיח. (ו) אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ יַעְזֹרוּ, וּלְאָחִיו יֹאמַר, חֲזָק בעצמך, ואל תסמוך רק על עזרת האחרים. (ז) וַיְחַזֵּק חָרָשׁ [-האומן העושה כלי ברזל] אֶת צֹרֵף [-החוצב ומוציא את המתכות מהאדמה], כי מתוך חפזונם לא ימתין החרש שיסיים הצורף את מלאכתו לבדו, אלא ימהר לעזור לו בהוצאת הברזל כדי שיהיו לו מתכות להכין מהם כלי מלחמה, מַחֲלִיק פַּטִּישׁ – המסיים את הכנת הכלי בהחלקת הפטיש עליו, יחזק אֶת הוֹלֶם פָּעַם – המתחיל את עבודת הכנת הכלי, ולא ימתין עד שיסיים ההולם לבדו את מלאכתו. ומחמת רצונם למהר ולצאת למלחמה, יקחו גם חרבות שבורות, ואֹמֵר לַדֶּבֶק טוֹב הוּא – יאמר על שברי החרב המודבקים זה לזה, כי טוב הדבר להשתמש בו למלחמה, וַיְחַזְּקֵהוּ בְמַסְמְרִים, לֹא יִמּוֹט. (ח) וכנגד זה מחזק הנביא את רוחם של ישראל שלא יפחדו, וְאַתָּה יִשְׂרָאֵל עַבְדִּי, ו'ישראל' זהו כינוי לחכמי הלב שיש להם מעלה בכך שהם עובדים את ה' כראוי, אך יש להם פחד שמא ימצא ה' עם שיעבדוהו יותר, ולכן ממשיך ואומר, יַעֲקֹב, שזהו כינוי להמון העם הפשוטים, אֲשֶׁר בְּחַרְתִּיךָ מצד עצמך, בהיותכם עדיין בדרגה של 'יעקב', ואף על פי כן בחרתי דווקא בכם, ומחמת כן אין לכם להתיירא שתוחלפו באומה אחרת, וגם אם תרעו מעשיכם לגמרי לא אטוש אתכם ולא אמיר אתכם באומה אחרת, כי אתם זֶרַע אַבְרָהָם אֹהֲבִי, וזכות אבותיכם עומדת לכם לעולם. (ט) ומוסיף ואומר שגם מצד עבודתם אין להם לחשוש שתימצא לה' אומה טובה יותר, אֲשֶׁר הֶחֱזַקְתִּיךָ מִקְצוֹת הָאָרֶץ – כי מכל קצוות הארץ בחרתי דווקא בכם, ולא מהפחותים שביניהם בחרתיכם, אלא וּמֵאֲצִילֶיהָ ונכבדיה של הארץ קְרָאתִיךָ לעבודתי, וָאֹמַר רק לְךָ, עַבְדִּי אַתָּה, ואם כן לאחר בְּחַרְתִּיךָ לעולם, וְלֹא מְאַסְתִּיךָ עד עולם. (י) ולאחר שמחזק ה' את לב ישראל שלא יתייראו שיטוש אותם, ממשיך ואומר להם אַל תִּירָא שמא בעת צרתך לא אהיה עמך, כִּי עִמְּךָ אָנִי תמיד. אַל תִּשְׁתָּע – אל תפנה במחשבותיך לפקפק אם יש ביכולת ה' להושיעך, כִּי אֲנִי אֱלֹהֶיךָ, בעל היכולת, המשגיח עליך בפרטות, ואם כן בודאי אִמַּצְתִּיךָ – נתתי לך אומץ להלחם בעצמך נגד אויביך, אַף עֲזַרְתִּיךָ אנוכי לנצחם, אַף תְּמַכְתִּיךָ בִּימִין צִדְקִי, כדרך האוהב התומך באוהבו בידו האחת, ובידו השניה נלחם באויביו. (יא) הֵן יֵבֹשׁוּ וְיִכָּלְמוּ כֹּל הַנֶּחֱרִים בָּךְ – אותם המדברים עליך דברים רעים שלא בפניך, יתביישו בעצמם על מעשיהם, ויכלמו מאותם ששמעו אותם מדברים כך. יִהְיוּ כְאַיִן וְיֹאבְדוּ אַנְשֵׁי רִיבֶךָ – אותם המדברים בפניך דברים קשים ורבים איתך, יאבדו לגמרי. (יב) תְּבַקְשֵׁם וְלֹא תִמְצָאֵם אַנְשֵׁי מַצֻּתֶךָ – אותם הניצים איתך ומכים אותך, אתה עצמך תבקשם להכותם, אך כבר לא תמצאם, יִהְיוּ כְאַיִן וּכְאֶפֶס אַנְשֵׁי מִלְחַמְתֶּךָ – אותם הנלחמים בך ומבקשים להורגך ייחשבו בשעת המלחמה כְּאַיִן, לרוב חולשתם, ולאחר המלחמה ייאפסו וְיִתַּמּוּ לגמרי. (יג) כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֶיךָ, מַחֲזִיק יְמִינֶךָ ונותן לך כח להלחם, שלא תחלש, הָאֹמֵר לְךָ דברי חיזוק לליבך, אַל תִּירָא כי אֲנִי עֲזַרְתִּיךָ. (יד) אַל תִּירְאִי תּוֹלַעַת יַעֲקֹב – המון בית ישראל, המכונים 'יעקב', מדומים בלשון הנביא למת שכבר נרקב גופו, ונשאר ממנו רק תולעת, מְתֵי יִשְׂרָאֵל – ואילו 'ישראל', שהם בדרך כלל הגיבורים והחשובים, מכונים כ'מתים', כלומר, אנשים חלשים, ובכל זאת אל תיראו, כי אֲנִי עֲזַרְתִּיךְ, נְאֻם ה', וה' הוא בעל הכח והיכולת לעשות כרצונו, וְגֹאֲלֵךְ, הרוצה בטובתך, הוא קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל, וכיון שיש לה' כח ורצון, בודאי יושיע את ישראל. (טו) אך לא רק יושיע ה' את ישראל, אלא יתן להם כח להלחם בעצמם, הִנֵּה שַׂמְתִּיךְ לְמוֹרַג חָרוּץ – כמו כלי עץ כבד שיש בו חריצים רבים לדוש את התבואה, ולא יהיה זה בזכויות ישנות, אלא חָדָשׁ – בזכויות חדשות שיהיו לישראל באותו זמן, בַּעַל פִּיפִיּוֹת – פיות רבים יהיו לו, כלומר, זכויות רבות מחמת מצוות שונות של ישראל, תָּדוּשׁ הָרִים וְתָדֹק – כדרך שהמורג דש את החיטים להסיר מהם את המוץ ולטוחנם לקמח, כך ידושו את השרים והחשובים שבאומות העולם, המשולים להרים, וּגְבָעוֹת, שהם המון הגויים, כַּמֹּץ תָּשִׂים. (טז) תִּזְרֵם, כפי שזורים את התבואה לרוח לאחר דישתה, וְרוּחַ קטנה תִּשָּׂאֵם לאויר, וּסְעָרָה חזקה תָּפִיץ אוֹתָם לכל עבר, וְאַתָּה תָּגִיל בַּה', כי הגילה תהיה במציאות ה' וכוחו הגדול, בִּקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל תִּתְהַלָּל – ותתהלל ותתפאר בעצמך בכך שקדושתו מתייחסת אליך, מחמת מעשיך הטובים, ומחמת כן הוא מכונה 'קדוש ישראל':
