הפטרת פרשת כי תבא – ז' דנחמתא

ספר ישעיהו, פרק ס (א) במליצת הנביא מתואר זמן הגלות כחושך ואפילה, ולכן בשעה שיבוא זמן הגאולה ייאמר לכנסת ישראל, קוּמִי מהחושך שאת שרוייה בו, אוֹרִי – האירי לכל בני העולם, כִּי בָא אוֹרֵךְ – הגיע זמן הישועה הגשמית, בעניני הגוף והנפש, וּכְבוֹד ה', שזהו האור האלוקי המופיע על הנביאים ועבדי ה', עָלַיִךְ זָרָח. (ב) כִּי הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ המוחלט יְכַסֶּה את האֶרֶץ, והיינו את הגויים הכופרים בכלל מציאות ה', והרי הם כנמצאים בחושך מוחלט, וַעֲרָפֶל לְאֻמִּים, וזהו רמז לדת ישמעאל, שמאמינים באחדות ה', אך יש בדתם פרטים כוזבים, והרי זה כמקום שהשמש זורחת עליו, אך יש בו ערפל הממלא את האויר, עד שאין השמש נראית שם, וכנגד זה, וְעָלַיִךְ יִזְרַח ה' ויאיר לך, בשונה מהאומות השרויות בחושך, וּכְבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאֶה, כי לא יהיה ערפל של טשטוש הדעת והדת, אלא יתגלה ה' לנביאים, עד שיראו את כבודו בבירור. (ג) וְהָלְכוּ גוֹיִם – המון העם של הגויים לְאוֹרֵךְ, שזהו אור התורה, וּמְלָכִים – מלכי הגויים, שהם במדרגה גדולה יותר, יילכו לְנֹגַהּ זַרְחֵךְ, שזהו אור ה' בעצמו. (ד) שְׂאִי סָבִיב עֵינַיִךְ, לארבע רוחות העולם, וּרְאִי, כֻּלָּם – כל אומות העולם נִקְבְּצוּ בָאוּ לָךְ, אך לא באו למלחמה, אלא ללמוד תורה ודבר ה', ובָּנַיִךְ מֵרָחוֹק יָבֹאוּ עמהם, וּבְנוֹתַיִךְ הקטנות, עַל צַד תֵּאָמַנָה – תילקחנה בידיהם, כדרך שנושא האומן את היונק, על צידו. (ה) אָז תִּרְאִי את הדבר, ולרוב הפלא שבדבר תתבונני היטב לראות שלא טעית בראייתך, וְנָהַרְתְּ – תראי שאכן ראייתך הראשונה היתה נכונה, שכל הגויים באים לארצך, וּפָחַד וְרָחַב לְבָבֵךְ – בתחילה יפחד ליבך מחשש שהם באים למלחמה, ואחר כך יתרחב הלב משמחה, כשתראי שפניהם לשלום, ומבאר כמה סיבות לכך שבתחילה יפחד הלב, ואחר כך יתרחב משמחה, כִּי יֵהָפֵךְ עָלַיִךְ הֲמוֹן יָם – בתחילה ייראה כאילו כל הים נהפך אלייך לשוטפך, כי כל המון הגויים יבואו אלייך, אך אחר כך ישמח ליבך, כי יראה שחֵיל גּוֹיִם – כל עושרם של הגויים יָבֹאוּ לָךְ. (ו) ובתחילה תראי כי שִׁפְעַת [-שפע וריבוי של] גְּמַלִּים תְּכַסֵּךְ, בִּכְרֵי – רצים מהירים הרוכבים על סוסי מִדְיָן וְעֵיפָה, ובדרך כלל נשלחים הרצים לבשר בשורות דחופות, כֻּלָּם מִשְּׁבָא יָבֹאוּ, שזו ארץ רחוקה, ויפחד לבבך שמא באו למלחמה, אך אחר כך ירחב לבבך, כי תראי שכל הגמלים והרוכבים הללו זָהָב וּלְבוֹנָה יִשָּׂאוּ, להביא לך מנחה, וּתְהִלֹּת ה' יְבַשֵּׂרוּ – והרצים המהירים באו לבשר תהילות ה'. (ז) כָּל צֹאן קֵדָר [-ארצות עַרָב] יִקָּבְצוּ לָךְ, אֵילֵי נְבָיוֹת המובחרים יְשָׁרְתוּנֶךְ, ובתחילה יפחד לבבך כי לא תביני מי קיבץ אלייך את כולם, ולאיזה צורך, אבל אחר כך ירחב וישמח לבבך, כי בהמות אלו יַעֲלוּ עַל רָצוֹן מִזְבְּחִי, ולשם כך הובאו על ידי כל העמים, וּבֵית תִּפְאַרְתִּי – בית המקדש, אֲפָאֵר בקרבנות משובחים אלו. (ח) וכיון שביאת האנשים מכל העולם לארץ ישראל תהיה דומה לעננים העפים בשמים במהירות ממקום למקום, יפחד לבבך בתחילה, כי לא תדעי מִי אֵלֶּה כָּעָב תְּעוּפֶינָה, והם הגויים המביאים זהב ומנחה לישראל, ונמשלו לעננים הבאים למקום אחר ומרוקנים שם את מימיהם, וְכַיּוֹנִים אֶל אֲרֻבֹּתֵיהֶם, וזהו המשל ליהודים שיחזרו לארץ ישראל מכל העולם על מנת להשאר שם, כדרך היונים החוזרות אל מקומם הראשון. (ט) אבל אחר כך ירחב וישמח לבבך, וכנגד השאלה הראשונה, מי אלה כעב תעופינה, תדעי כִּי לִי אִיִּים יְקַוּוּ, ויבואו לשם ה' אפילו מהאיים הרחוקים ביותר, וָאֳנִיּוֹת תַּרְשִׁישׁ יבואו כבָּרִאשֹׁנָה, כפי שבאו בזמן שלמה המלך. וכנגד השאלה השניה, מי הם הבאים כיונים אל ארובותיהם, תדעי כי באו לְהָבִיא בָנַיִךְ מֵרָחוֹק, ויהיה כַּסְפָּם וּזְהָבָם אִתָּם – עם בנייך, כדרך העוקר ממקומו למקום אחר כדי להשתקע בו, שמביא איתו את כל נכסיו. והביאה של הגויים מהאיים הרחוקים תהיה לְשֵׁם ה' אֱלֹהַיִךְ, כי יתנשא שמו לעיני כל העמים. וְלִקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל – לשם ה' המייחד שמו על ישראל הקדושים, יביאו הגויים גם את בנייך איתם, כִּי פֵאֲרָךְ – לשם ולתפארת, ויביאו את הבנים כדרך שמביאים מנחה קדושה לשם ה'. (י) אחרי שיתקבצו ישראל לארצם, וּבָנוּ בְנֵי נֵכָר את חֹמֹתַיִךְ, וּמַלְכֵיהֶם, שלא יבנו בעצמם, יְשָׁרְתוּנֶךְ על ידי שיעזרו לבונים בכסף ובזהב, כִּי בְקִצְפִּי, שזהו כעס קטן, הִכִּיתִיךְ, וּבִרְצוֹנִי רִחַמְתִּיךְ, לפייסך גם על העבר. (יא) אף שיבנו הגויים חומה לירושלים, לא יהיה זה מחמת פחד ממלחמה, וּפִתְּחוּ שְׁעָרַיִךְ תָּמִיד, כי לא יבוא עוד צר ואויב על ירושלים, ויוכלו להשאיר את שעריה פתוחים, ומלבד זאת שלא יהיה צורך לסוגרם, הרי יוֹמָם וָלַיְלָה לֹא יִסָּגֵרוּ – לא יוכלו השערים להסגר כלל, לא ביום ולא בלילה, מחמת ריבוי הבאים מכל העולם, לְהָבִיא אֵלַיִךְ חֵיל – כל עושרם של הגּוֹיִם, וּמַלְכֵיהֶם נְהוּגִים – ינהיגו ויוליכו את מלכיהם למשוח אותם למלכות בירושלים. (יב) והטעם שירצו למושחם בירושלים, כִּי הַגּוֹי וְהַמַּמְלָכָה אֲשֶׁר לֹא יַעַבְדוּךְ, יֹאבֵדוּ. וְהַגּוֹיִם שלא יעבדוך, חָרֹב יֶחֱרָבוּ. (יג) אחר שתיאר את בנין חומת ירושלים, מתאר את בניית המקדש, כְּבוֹד הַלְּבָנוֹן אֵלַיִךְ יָבוֹא – את עצי הארז הגבוהים ביותר, שיער הלבנון מתכבד בהם, יביאו אלייך לצורך בניית המקדש, בְּרוֹשׁ תִּדְהָר וּתְאַשּׁוּר, שהם מיני עצים יקרים, יַחְדָּו יבואו, כאילו מעצמם, לְפָאֵר מְקוֹם מִקְדָּשִׁי, שזהו בית המקדש, שיבנה ויתכבד על ידי בני האדם, וּמְקוֹם רַגְלַי, שזהו קדש הקדשים, אֲכַבֵּד בעצמי, ולא על ידי אנשים. (יד) וְהָלְכוּ אֵלַיִךְ שְׁחוֹחַ בְּנֵי מְעַנַּיִךְ – הגויים שעינו אותך בזמן הגלות יבואו אלייך כפופים כדי לפייסך, וְהִשְׁתַּחֲווּ עַל כַּפּוֹת רַגְלַיִךְ כָּל מְנַאֲצָיִךְ – הגויים שלא עינו אותך, אלא רק גידפו וניאצו אותך בגלות, ישתחוו עתה אל כפות רגלייך, לרוב חשיבותך, וְקָרְאוּ לָךְ, לירושלים, עִיר ה', וצִיּוֹן, שהיא מקום קרית המלוכה ומושב הכהנים והסנהדרין, תִּקָּרֵא קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל, כי שם יהיה ניכר יותר גילוי כבוד ה', בנתינת רוח קודשו על ישראל, לפי קדושתם. (טו) תַּחַת הֱיוֹתֵךְ עד עתה עֲזוּבָה מבנייך, וּשְׂנוּאָה מהגויים, וְאֵין עוֹבֵר במקומך, מחמת השממה. הרי שעתה יהיו הדברים להיפך, כנגד מה שהיית עזובה מבנייך, וְשַׂמְתִּיךְ כעת ממלכה גדולה לִגְאוֹן עוֹלָם, ונגד מה שהיית שנואה מהאומות, תהיי עתה מְשׂוֹשׂ דּוֹר וָדוֹר, כי כולם יאהבו אותך וישמחו על הצלחתך. (טז) וכנגד מה שהיית שוממה מאין עובר, וְיָנַקְתְּ חֲלֵב גּוֹיִם, כי כל הטוב והשפע של הגויים יבוא אלייך, וְשֹׁד מְלָכִים תִּינָקִי, כלומר, מלכי הגויים האוספים את הכסף מכל אנשי מלכותם, כמו השדיים שבהם נאסף החלב, גם הם יתנו לך מס, וְיָדַעַתְּ כִּי אֲנִי ה' מוֹשִׁיעֵךְ, והישועה באה על ידי שם הוי"ה, המורה על שליטתו ומלכותו בכל העולמות, כי תכלית הישועה תהיה לתקן את כל העולמות במלכות ה', וְגֹאֲלֵךְ – אבל הגאולה תהיה פרטית עבורך, על ידי שה' הוא אֲבִיר יַעֲקֹב. (יז) והמס שיתנו הגויים לישראל באותו זמן לא יהיה בדרך כפיה והכרח, אלא אדרבה, תַּחַת הַנְּחֹשֶׁת שתבקשי מהם, אָבִיא זָהָב, וְתַחַת הַבַּרְזֶל אָבִיא כֶסֶף, וְתַחַת הָעֵצִים נְחֹשֶׁת, וְתַחַת הָאֲבָנִים בַּרְזֶל, כי הם ירצו להוסיף ולהביא יותר ממה שתחייבי אותם, וְשַׂמְתִּי פְקֻדָּתֵךְ שָׁלוֹם – המינוי והפיקוד שלך על הגויים לא יהיה בדרך מלחמה וכפיה, אלא בדרך שלום, וְנֹגְשַׂיִךְ צְדָקָה – הַנְּגִישָׂה שלך בהם להביא לך מס יהיה בעיניהם כצדקה ומצוה, כי יידעו שהם עושים בכך את רצון ה', ויעשו זאת בחפץ לב ושמחה. (יח) לֹא יִשָּׁמַע עוֹד חָמָס שבין אדם לחבירו בְּאַרְצֵךְ, ולא ישמע שֹׁד וָשֶׁבֶר מאויבים חיצוניים בִּגְבוּלָיִךְ, וְקָרָאת יְשׁוּעָה חוֹמֹתַיִךְ – הישועה עצמה של ה' היא תהיה החומה המגינה עלייך, עד שלא תצטרכי לחומה גשמית כדי להיוושע מהאויבים, וּשְׁעָרַיִךְ תְּהִלָּה – התהילה של צדקת העם היא תהיה ה'שער' השומר שלא יהיה חמס בארצך, כי כולם יהיו מהוללים לצדיקים, ואין פרץ בשעריהם. (יט) לֹא יִהְיֶה לָּךְ עוֹד הַשֶּׁמֶשׁ לְאוֹר יוֹמָם, וּלְנֹגַהּ הַיָּרֵחַ לֹא יָאִיר לָךְ – וגם בלילה לא תאיר השמש על ידי השלכת אורה על הירח, המעביר את אור השמש אל הארץ, כי לא יהיה צורך באור זה כלל, וְהָיָה לָךְ ה' לְאוֹר עוֹלָם, במקום אור היום של השמש, וֵאלֹהַיִךְ לְתִפְאַרְתֵּךְ – יחוד אלוקותו על הנביאים והצדיקים יהיה במקום אור הירח, כי הם מקבלים את אור ה', ומעבירים אותו לכל העם. (כ) לֹא יָבוֹא עוֹד שִׁמְשֵׁךְ – אור ה', שיהיה תחת השמש, לא ישקע לעולם, וִירֵחֵךְ, שזהו האור העקיף המאיר דרך הנביאים והצדיקים, לֹא יֵאָסֵף אורם, כִּי ה' יִהְיֶה לָּךְ לְאוֹר עוֹלָם, שאינו מתבטל, וְשָׁלְמוּ יְמֵי אֶבְלֵךְ, ולא תצטרכי לעולם ללכת לגלות, ששם מוסתר ממך אור ה', אלא תשארי תמיד תחת השגחת ה' ואורו. (כא) וגם אור ה'ירח', שזהו אור הנביאים והצדיקים, לא יתבטל לעולם, כי וְעַמֵּךְ יהיו כֻּלָּם צַדִּיקִים, ולא יגלו מארצם עוד, אלא לְעוֹלָם יִירְשׁוּ את האָרֶץ, ולא ישארו הצדיקים מועטים וחלשים כפי שהם עתה, אלא נֵצֶר מַטָּעַי – הנטיעה הרכה והקטנה שנטעתי כעת, תגדל ללא שיעור, עד שמַעֲשֵׂה יָדַי זה יהיה לְהִתְפָּאֵר – ישלח פֹּארוֹת, שהם ענפי העץ, ויגדל מאד. (כב) הַקָּטֹן שביניהם יִהְיֶה לָאֶלֶף, וזהו ריבוי הכמות, וְהַצָּעִיר באיכות כוחו יהיה לְגוֹי עָצוּם, בריבוי כח ועוצמה, והגם שהישועה מתמהמהת מלבוא, והעם עתה חלשים ומועטים, הנה אֲנִי ה', בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה – בבוא העת המיועדת לכך אעשה את הדבר בזריזות, ואקיים את הבטחתי: