מאמר ראשון, ק
ק. הכוזרי: נמצאים עבדים בתנאי לחץ ושעבוד, ומופיע אצלם נביא שמבטיח לשחררם מעול העבדות, ומיד, ולהכניסם אל ארץ כנען, בזמן שארץ זו נמצאת תחת שלטונן של שבע אומות, שכל אחת מהן לבדה חזקה מהם. ונביא זה מודיע למפרע לכל שבט את החלק שעתיד לנחול בארץ, ומתקיימות הבטחותיו תוך זמן קצר, ועל ידי נסים ומופתים נוראים. על סמך ראיות כגון אלו תתיישב בלב האדם (האמונה), ויקבל את התורה ללא ספק ופקפוק, ויתאמת אצלו עם זה גדולת ה' השולח את הנביא, וכבוד הנביא השליח, וגודל מעלת העם שאליהם בלבד נשלח.
(ומובן בהחלט למה לא נתן ה' בידי משה את התורה לכל העולם, כי אם היה אומר שנשלח לתקן את האנושות כולה על ידי קיום התורה, ולא היה מצליח לבצע אף מחצית שליחותו, היה נמצא בשליחותו פגם, היות ולא נשלמה כוונת הבורא בשליחותו. ומה גם שספר התורה כתוב בלשון עברית, והיה לטורח ומאמץ רב לאומות השונות, הודו, שבא וכוזר, להבינו ולקיים את הכתוב בו.
והתפשטותה של תורת ישראל היתה אפשרית רק כעבור מאות שנים, על ידי שלטון מלך ישראל, שינצח את האומות, או על ידי פיזור ישראל בין האומות, וילמדו הגויים את התורה משכניהם או על ידי נביא אחר שיקום ויזהיר על תורת משה, ורק בדרכים אלו יקרה שישנו העמים את דתם לדת ישראל, אבל תורת משה ומופתיו לבדם, לא היו יכולים להביא לתקון האנושות כולה.
קא. החבר: (לא כפי מחשבתך, שמניעים טבעיים גרמו לדבר, כי יד ה' לא תקצר לתת תורה אחת ולהפיצה בעולם, אלא בישראל דוקא בחר ה'), משה רבינו לא פנה לאומות העולם לשמור את תורתו, הוא פנה רק לעמו, הדובר בלשונו, ורק אותם הבטיח ה' בעתיד להזהיר על ידי הנביאים על שמירת תורתו, והתקיים הדבר כל זמן שהיו ימי רצון ושרתה השכינה ביניהם.
יַסְפִּיקוּ לָהֶם נִיצוֹצוֹת הַנִיתָּזִים מִדִּבְרֵי הַחֲסִידִים, וְיַדְלִיקוּ מַשּׂוּאוֹת בִּלְבָבָם"
(מאמר ה, סי' טז)
