מאמר רביעי, ג 18

המשך ג. החבר: דוגמא לדבר, אדם משכיל הרואה טוב, אבד גמלו והוא מחפשו. עיני חברו חולות ורואה כל דבר בודד כשנים, ואומר לו: אני רואה במקום מסוים שתי כרוכיות (עוף שצוארו ארוך). חברו הפקח מבין שבעל המום ראה את הגמל, ובהיותו טועה ורואה דבר אחד שנים, חשב שאלו הם שני עופות. הסתמך הפקח על עדות בעל המום, ודן אותו לכף זכות על דבריו המוטעים, הנובעים מראייתו הלקויה. כן הוא יחס השכל לדמיון ולחושים. (החושים מביאים תמונות לקויות למשפט השכל, אבל השכל מכיר בחולשת החושים, ולומד מהתמונות כפי מה שהחכמה מחייבת). כשם שהטביע הבורא יחס מסוים בין כח הראיה לגודל הדבר הנראה, (שהרי מקרוב נראה החפץ לגדול יותר), כמו כן שם יחס בין הראיה הנסתרת (שחונן את הנביאים הרואים את מראות ה'), לענין הרוחני המרומז במראות אלה. הוא נתן לברואיו הנבחרים עין נסתרת, שרואים בעיניהם נכונה דברים מסוימים, ושכלם מבין על פיהם את פנימיות הענינים המרומזים.

האדם שנברא בעין זו – הוא הפקח האמתי, ורואה את שאר הבריות כעיורים, ועל כן יורם וידריכם בדרך הישרה. יתכן שעינים אלה הם הכח המדמה בעוד שישמש הכח השכלי, ויראו הנביאים צורות גדולות ונוראות המורות על דבר אמתי בלי ספק.