מאמר רביעי, טו 2

המשך טו. החבר: והנה כבר הפסקנו לדבר בדבר מידות ה', ועלינו לחזור לנושא זה. ואוסיף לך כעת ביאור על הדברים שכבר דברנו. משל – מהשמש שהוא אחד, והחומרים שמקבלים אור זה הם שונים. החומר הקולט את האור בצורה מושלמת יותר הוא למשל הפנינים, אבני השהם, האויר הצח והמים, הוא הנקרא אור נוקב (שחודר בעצם מצד אחד, ועובר אותו כלו עד שנראה בצדו השני). שאר אבנים טובות הניתנות ללטוש עד שתהיינה חלקות ובהירות, האור המאיר עליהן יקרא אור מבריק (והוא אור שחוזר מדבר מלוטש). האור הנופל על העצים ועל הארץ ועל שאר עצמים נקרא אור נראה (המאיר על הדבר ובגללו הוא נראה). וכשנרצה להזכיר פעולת השמש באפן כללי בעולם יקרא אורו סתם: ״אור", בלי שם מיוחד.

(אף האור האלהי משתנה לפי המקבלים), האור הסתמי הוא השם "אלהים", והכונה בו על הכח האלהי הפשוט המקיים את העולם. והאור "הנוקב" הוא שם ה', הידוע באפן מיוחד ביחס שבינו ובין הנביאים, והם האנשים השלמים ביותר בעולם אשר נשמתם זכה ומסוגלת לקלט את אורו. אור ה' חודר בהם, כמו שחודר אור השמש באבני השהם הפנינים. מוצא נשמות אלו ומקום חציבתן, הוא מזרע אדם הראשון כפי שהתבאר, ומאדם הראשון ואילך קמים בכל דור ובכל תקופה אנשים שהם בבחינת גרעין ואנשי סגולה, לעמת זאת מתרבים בעולם גם המון בני אדם אשר אינם בבחינת עיקר ותוך, אלא דומים לקלפה ועלים ושרף האילן. אלהי סגולה זו נקרא באופן פרטי: "ה'". השם הנזכר בתורה בתחלת מעשה בראשית הוא שם "אלהים", ולכשנברא האדם בכלות מעשה בראשית, נזכר השם "ה' אלהים", וזאת בזכות האור האלהי הזורח על האדם ובגללו נקרא ה'. וכן אמרו חז"ל: "נקרא שם מלא, על עולם מלא". והודות לאדם שהוא העקר מכל מה שנברא לפניו, בא העולם לכלל שלמותו.