מאמר שלישי, לח

לח. הכוזרי: דבריך נכונים. והאמת היא שדין התורה מחייב שלא נסמוך עליהם, כי הנה התורה הזהירה: "תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם", ואלו הקראים בגלל רוב סברותיהם, עוקרים כלל זה, ותורת כל אחד לפי סברתו. לא רק רבוי האנשים גורמים לרבוי דעות, כי גם אותו אדם עצמו לא תמיד יחזיק בדעה אחת, כי יום יום תתווסף בו דעת, וכשפוגש מי שיסתור טענתו מוכרח הוא לבטל דעתו ולהסכים לדעת החולק עליו. ואם נראה שגם הם מסכימים לדעה אחת, זה משום שקבלו דעה זו מקראי אחד או מהרבה קראים שקדמו להם, אם כן שורת הדין נותנת שלא נסמוך על הסכמה זו, ונערער עליה בטענה – איך הסכמתם במצוה פלונית לפרשה כך, והלא יש מקום לפרש דבר זה בדרכים אחרות. ואם ישיבו לנו שכך היתה דעת ענן, בנימין, או שאול, או מישהו אחר מהקראים, נאמר על כך: אם אתם בעצמכם מודים שיש לסמוך על החכמים הקודמים, אם כן יותר יש לסמוך ולהאמין לדברי רבותינו, כי הם קודמים להם, והם רבים, ולא כחכמי הקראים שהם יחידים, והמסורת שבידי רבותינו היא מהנביאים, ואלו דברי הקראים סברה בלבד.