מאמר שני, ב8

המשך ב. החבר: והנה הכתוב אומר 'וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי, ושמי ה' לא נודעתי להם', והאות ב' האמורה במילה 'באל' היא משמשת לשתי המלים, גם למלה 'אל' וגם למלה 'ה", וכאילו נכתב 'וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי, ובשמי ה' לא נודעתי להם'. ויתכן שכונת התורה לומר בזה שלאבות לא גילה הבורא את שמו המפורש, כלומר את ההנהגה הנסית הגלויה, שהיא ממידותיו של השם המפורש, ולא עשה להם נסים כשם שעשה למשה, ונהלם בהנהגה טבעית נסתרת, ונתן להם נצחון על הכל, כמאמר הכתוב 'לא הניח אדם לעשקם, ויוכח עליהם מלכים'. אבל למשה ולישראל עשה ה' נסים ומופתים בלתי טבעיים, גלוים, כמו מכות מצרים, קריעת ים סוף, המן ועמוד הענן, ושאר הנסים, מופתים שלא היה כל ספק בבריאתם המחודשת, בכונה מיוחדת מהבורא יתברך.

ההבדל בין הנהגת ה' עם האבות, ובין הנהגתו עם משה וישראל, לא נבע ממדרגה גבוהה יותר שהיתה לישראל על האבות, אלא מהצורך בהנהגה נסית אצל ישראל, שלא היתה נחוצה בזמן האבות. כי האבות היו שיא האמונה וזכות הלב, ולו היו פוקדים אותם כל חייהם אך תלאות וצרות, אמונתם בה' לא היתה נחלשת. אך ישראל לא היו יחידים, אלא ציבור גדול, ובלבם ספקות על האמונה, ולכן היו זקוקים למופתים גלויים.

התואר 'חכם לבב' לא נאמר כשם תואר לתכונתו, אלא לומר שהוא עצם ומקור החכמה. והתואר 'אמיץ כח' הוא מהמידות המעשיות (שלפי מעשיו מלאי גבורה הנראים בעולם, אנו מכנים אותו בתואר זה).