מאמר שני, נו 2

המשך נו. החבר: ומה ששבחת את עבודת הפרושים שבשאר האומות, וחשבת שמעשיהם מעידים על היותם מקיימים את החוקה האלהית, דע, שיפי מליצת התפילה, עצימת העין ונשיאתה כלפי מעלה, ריבוי התחינות, התפילות, התנועות והדיבורים, וכל מה שאינו כרוך במעשים, אינם מוכיחים על עושיהם שאכן שוקדים הם על שמירת החוקה האלהית, אך לעומת זאת, המחשבות הזכות אשר המעשים מוכיחים עליהם, הם שמכבידים על טבע האדם לקיימם.

ואם בכל זאת עושה אותם, מתוך תשוקה ואהבה עד קצה גבול היכולת, היא הראיה על היותם חוקי האלהים ומצוותיו. עולה לרגל והולך אל אחד המקומות לחוג שלש פעמים בשנה, עם ההוצאות והטירחה הכרוכים בכך, ועושה זאת בגילה ובשמחה רבה ביותר. מפריש מעשרות, מעשר ראשון, שני ועני, מפריש קרבן רְאִיָּה. מפקיר את תבואות השדה בשמיטות וביובלות, מוציא הוצאות לשבתות וחגים, ושובת בהם ממלאכה, נותן מתנות שונות לכהנים, כגון ביכורים, בכורות בהמה, מתנות כהונה, ראשית הגז, חלה מראשית העיסה. מלבד הנדרים והנדבות, ושלמי השמחה, והקרבנות שהוא חייב על זדון ושגגה, ועל מקרי טומאה שפוגעים בו, כמו לידה, זיבה וצרעת. ומלבד אלו עוד מצוות רבות.