מאמר שני, עח

עח. החבר: הסיבה (של מעלת לשון הקודש) היא, כי צרפנו שני 'נחים' זה אחר זה (כמו 'וְיֹלַדְתְּ בן', וכן 'יַפְתְּ אלהים ליפת'), אך לא צירפנו שלש תנועות זו לזו (בלא הפסק שוא נח ביניהם), רק במקרים יוצאים מן הכלל. ומסבה זו נוטה השפה לנח, ולא לתנועה, ומעלה זאת של השפה עוזרת לצרף אנשים לקריאה כאחד, לאפשר להם את ההפסקה במקום הראוי להקל על הזכרון, ולהחדיר את הדברים הנאמרים בנפש האדם. והדבר הראשון שנזוק ונפגע בגלל קצב השיר הוא ענין שני הנחים הרצופים (כי לצורך החרוז והמשקל לא ידקדקו בו, וכן יקרה שגם לענין ההדגשה של מלעיל ומלרע, ולשון עבר ועתיד, יהיה היזק בגלל השיר).