מסכת אהלות, פרק ב, משנה א

פרק ב, משנה א: אֵלּוּ מְטַמְּאִין בְּאֹהֶל. הַמֵּת, וְכַזַּיִת מִן הַמֵּת, וְכַזַּיִת נֶצֶל, וּמְלֹא תַרְוָד רָקָב, הַשִּׁדְרָה, וְהַגֻּלְגֹּלֶת, אֵבָר מִן הַמֵּת וְאֵבָר מִן הַחַי שֶׁיֵּשׁ עֲלֵיהֶן בָּשָׂר כָּרָאוּי, רֹבַע עֲצָמוֹת מֵרֹב הַבִּנְיָן אוֹ מֵרֹב הַמִּנְיָן. וְרֹב בִּנְיָנוֹ וְרֹב מִנְיָנוֹ שֶׁל מֵת, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּהֶם רֹבַע, טְמֵאִין. כַּמָּה הוּא רֹב מִנְיָנוֹ, מֵאָה וְעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה:

פרק ב

משנה א: יש שלש דרכים להטמא בטומאת מת, מגע, משא ואהל. אמנם יש חלקים מן המת המטמאים רק טומאת מגע ומשא, ואינם מטמאים טומאת אהל, ובמשניות שלפנינו יבואר אילו דברים מטמאים אף טומאת אהל: אֵלּוּ חלקים מהמת מְטַמְּאִין בְּטומאת אֹהֶל המת, הַמֵּת כולו (ואפילו אם אין בו כזית, וכגון נֵפֶל, שעדיין אין בו כזית בשר), וְכַזַּיִת בשר מִן הַמֵּת, כיון ששיעור תחילת ברייתו של האדם הוא בכזית בשר, וְכַזַּיִת נֶצֶל – בשר המת שנימוח, ונעשה כעין ליחה, וּמְלֹא תַרְוָד רָקָב – שיעור כף מלאה ברקבון שנעשה מבשר המת, שהוא כמו עפר, ושיעור 'תרווד' זה הוא מלא חפניים של ידי האדם (ודין זה הוא רק באופן שנקבר האדם ללא בגדים בארון של שיש, שאז ברור שכל העפר שיש שם הוא מגוף המת, אך בלא זה יתכן שחלק מהעפר הוא מרקבון הבגדים או העץ של הארון, ואינו מטמא כלל, ואפילו אם ברור שיש מרקב המת לבדו מלא תרווד, מכל מקום כיון שיש בו תערובת של דברים אחרים אינו מטמא כלל). הַשִּׁדְרָה לבדה בשלמותה, וְכן הַגֻּלְגֹּלֶת לבדה בשלמותה, אֵבָר שלם מִן הַמֵּת, וְכן אֵבָר שלם מִן הַחַי ובתנאי שֶׁיֵּשׁ עֲלֵיהֶן בָּשָׂר כָּרָאוּי (וכפי שהתבאר לעיל (פ"א מ"ח) זהו שיעור פחות מעט מכזית בשר, שבאדם חי די בבשר זה כדי שיתרפא אותו אבר), רֹבַע – רביעית קב עֲצָמוֹת אף על פי שהן מועטות מֵרֹב הַבִּנְיָן של עצמות האדם אוֹ מֵרֹב הַמִּנְיָן של עצמותיו, שאין ברובע זה לבדו לא רוב מנין ולא רוב בנין, וְכן אם היו עצמות אלו רֹב בִּנְיָנוֹ – עצמות המת שהם רוב בנין הגוף, והיינו השוקיים, הירכיים, השדרה והצלעות, וְכן רֹב מִנְיָנוֹ שֶׁל מֵת – עצמות שיש בהם רוב מספר העצמות של המת השלם, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּהֶם רֹבַע קב, טְמֵאִין. ומבארת המשנה, כַּמָּה הוּא רֹב מִנְיָנוֹ, מֵאָה וְעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה, שהרי התבאר לעיל (פ"א מ"ח) שכלל עצמות המת הם מאתים ארבעים ושמונה, ונמצא שחציים הם מאה עשרים וארבעה, וכשיש עצם אחת נוספת ונעשו מאה עשרים וחמשה, הרי הם רוב מנין עצמותיו.