מסכת אהלות, פרק יב, משנה ד

משנה ד: סַנְדָּל שֶׁל עֲרִיסָה שֶׁפְּחָתוֹ בְתוֹךְ הַבַּיִת, אִם יֶשׁ בּוֹ פּוֹתֵחַ טֶפַח, הַכֹּל טָמֵא. וְאִם לָאו, מוֹנִין בּוֹ כְדֶרֶךְ שֶׁמּוֹנִין בְּמֵת:

משנה ד: סַנְדָּל שֶׁל עֲרִיסָה – עריסה של תינוק שיש לה רגלי עץ, וכדי שלא יירקבו רגליה עושים לכל רגל כעין 'סנדל' של מתכת, ומשנתנו עוסקת בעריסה כזו הנמצאת ב'עליה', הקומה העליונה של הבית, שֶׁפְּחָתוֹ בְתוֹךְ הַבַּיִת – עשה האדם נקבים ברצפת העליה, שהיא תקרת ה'בית', הקומה התחתונה, לתחוב בנקבים אלו את ה'סנדלים' של העריסה, כדי שלא תזוז העריסה ממקומה, ונקבים אלו מפולשים מצד לצד ומגיעים לאויר הבית, והיה מת בבית, אִם יֶשׁ בּוֹ פּוֹתֵחַ טֶפַח – אם יש שם חור שגודלו טפח על טפח, הַכֹּל טָמֵא – כל מה שבבית ושבעליה נטמא, כיון שיש בין הבית לעליה נקב בשיעור טפח על טפח המביא את הטומאה, וה'סנדל' אינו יכול לחצוץ בפני הטומאה כיון שהוא נחשב לכלי, והרי התבאר שכלי אינו נעשה אהל לחצוץ בפני הטומאה. וְאִם לָאו, שאין הנקב שבין הבית לעליה בשיעור טפח על טפח, אין העליה נעשית אהל המת, אך הסנדל שבנקב נטמא מאהל המת, והעריסה נטמאת מהסנדל, והתינוק נטמא מהעריסה, ולכן מוֹנִין בּוֹ כְדֶרֶךְ שֶׁמּוֹנִין לנוגע בְּמֵת, שהסנדל עצמו שנגע באהל המת נעשה אבי אבות הטומאה, כדין כלי הנוגע באהל המת, וטמא שבעת ימים. העריסה נעשית אב הטומאה, ואף היא טמאה שבעה ימים. והתינוק הנמצא בעריסה טמא טומאת ערב, כדין ראשון לטומאה.