מסכת אהלות, פרק י, משנה ב

משנה ב: אֵין בָּאֲרֻבָּה פּוֹתֵחַ טֶפַח, טֻמְאָה בַבַּיִת, כְּנֶגֶד אַרֻבָּה טָהוֹר. טֻמְאָה כְנֶגֶד אֲרֻבָּה, הַבַּיִת טָהוֹר. הַטֻּמְאָה בַבַּיִת, נָתַן אֶת רַגְלוֹ מִלְמַעְלָן, טָהוֹר. הַטֻּמְאָה כְנֶגֶד אֲרֻבָּה, נָתַן אֶת רַגְלוֹ מִלְמַעְלָן, רַבִּי מֵאִיר מְטַמֵּא. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אִם טֻמְאָה קָדְמָה אֶת רַגְלוֹ, טָמֵא. אִם רַגְלוֹ קָדְמָה אֶת הַטֻּמְאָה, טָהוֹר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, שְׁתֵּי רַגְלַיִם, זוֹ עַל גַּב זוֹ, שֶׁקָּדְמוּ אֶת הַטֻּמְאָה, מָשַׁךְ הָרִאשׁוֹן אֶת רַגְלוֹ וְנִמְצָא רַגְלוֹ שֶׁל שֵׁנִי שָׁם, טָהוֹר, מִפְּנֵי שֶׁקָּדְמָה רַגְלוֹ שֶׁל רִאשׁוֹן אֶת הַטֻּמְאָה:

משנה ב: ארובה הפתוחה בתקרת הבית לאויר העולם, ואֵין בָּאֲרֻבָּה פּוֹתֵחַ טֶפַח – אין בה שיעור טפח על טפח, אם היתה טֻמְאָה בַבַּיִת, נעשה כל חלק הבית שתחת התקרה כאהל המת וכל מה שבתוכו נטמא, אבל המקום שכְּנֶגֶד האַרֻבָּה, טָהוֹר, כיון שאינו תחת תקרת הבית ואינו באהל המת, ואף שאין בארובה טפח על טפח. ואם היתה טֻמְאָה כְנֶגֶד אֲרֻבָּה, כיון שאינה תחת תקרת הבית, הַבַּיִת טָהוֹר, ואין אומרים שייחשב אותו מקום כסתום, כדין 'לבוד', אף שהוא פחות מטפח. ואם היתה הַטֻּמְאָה בַבַּיִת, ונָתַן אדם אֶת רַגְלוֹ מִלְמַעְלָן, על פתח הארובה, אותו אדם נשאר טָהוֹר, כיון שאין אויר טומאת אהל המת יוצא דרך מקום שאין בו טפח על טפח (אך באותו זמן שרגלו מונחת על הארובה הרי היא נחשבת כסתומה, ואם היתה טומאה בבית נטמא גם כל מה שתחת הארובה, וממילא תחת רגלו עתה, וכפי שהתבאר לעיל שאדם יכול להחשב כ'אהל' להביא את הטומאה (תפארת ישראל)). היתה הַטֻּמְאָה בבית כְנֶגֶד החור של האֲרֻבָּה, שאין הטומאה מתפשטת לכל הבית, ונָתַן אדם אֶת רַגְלוֹ מִלְמַעְלָן, על החור של הארובה, והיתה רגלו מכוונת כנגד הטומאה ממש, ונטמא האדם עצמו, רַבִּי מֵאִיר מְטַמֵּא גם את כל הבית, כיון שרגלו סותמת עתה את הארובה ומחשיבה את כל הבית כאהל אחד, וטומאת המת מתפשטת בכולו. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אמנם הבית כולו נטמא כיון שרגלו מכסה את הפתח של הארובה וכיון שכל הבית מכוסה נחשב כולו כאהל המת, אך לענין האדם עצמו שהניח את רגלו יש חילוק, שאִם טֻמְאָה קָדְמָה אֶת רַגְלוֹ – תחילה נכנסה הטומאה לבית ואחר כך הניח את רגלו, טָמֵא, כיון שכשהרים את רגלו להניחה על הארובה היתה רגלו למעלה מהארובה, ונטמאה בהיותה באויר שמעל הטומאה עצמה, אבל אִם רַגְלוֹ קָדְמָה אֶת הַטֻּמְאָה, שהניח את רגלו על הארובה כשהיה הבית טהור, ואחר כך הכניסו טומאה לתוך הבית, הרי האדם טָהוֹר, כיון שבשעה שהניח את רגלו נחשבת הארובה כסתומה לגמרי, וכשנכנסה לשם הטומאה הרי היא מטמאה את הבית כולו שנעשה כאהל סתום, ואין הטומאה בוקעת ויוצאת דרך ארובה שאין בה טפח על טפח, וכיון שהארובה נחשבת סתומה ואין טומאה יוצאת משם, האדם טהור. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, שְׁתֵּי רַגְלַיִם, של שני בני אדם, המונחות זוֹ עַל גַּב זוֹ בפתח ארובה שבגג הבית שאין בה טפח על טפח, שֶׁקָּדְמוּ אֶת הַטֻּמְאָה והונחו בפתח הארובה קודם שנכנסה הטומאה אל הבית, ובאותו זמן לא נטמא הראשון שרגלו מונחת על גבי הארובה עצמה, וכפי שהתבאר, שרגלו נחשבת כסותמת את הארובה ואין הטומאה יוצאת ממנה, ואם לאחר מכן מָשַׁךְ הָרִאשׁוֹן אֶת רַגְלוֹ וְנִמְצָא רַגְלוֹ שֶׁל שֵׁנִי שָׁם, על גבי הארובה, אף על פי כן גם השני טָהוֹר, אף שרגלו של שני הונחה על פי הארובה ממש לאחר שכבר היתה הטומאה בבית, מכל מקום אינו נטמא, מִפְּנֵי שֶׁקָּדְמָה רַגְלוֹ שֶׁל רִאשׁוֹן אֶת הַטֻּמְאָה, ורגלו של ראשון סתמה את הארובה והחשיבה את הבית כאהל סתום, וכיון שגם לאחר שהוציא הראשון את רגלו נשאר הבית סתום ברגלו של השני, נשאר הבית ונחשב עדיין כאהל סתום, ואין הטומאה בוקעת ממנו ואין השני נטמא.