יום חמישי
י"ח אדר ב' התשפ"ד
יום חמישי
י"ח אדר ב' התשפ"ד

חיפוש בארכיון

מסכת בבא בתרא, פרק ו, שיעור 185

 

גמרא

תַּנְיָא – שנינו בברייתא, הַמּוֹכֵר פֵּרוֹת לַחֲבֵירוֹ, אם מכר לו חִטִּין, מְקַבֵּל עָלָיו רֹבַע קִטְנִית לִסְאָה. ואם מכר לו שְׂעוֹרִים, מְקַבֵּל עָלָיו רֹבַע נִישׁוֹבֶת – פסולת, בדומה לקש, שהרוח מנשבת אותם לתוך השעורים, לִסְאָה. עֲדָשִׁים, מְקַבֵּל עָלָיו רֹבַע עַפְרוּרִית לִסְאָה. כיון שכן היא הדרך בכל המינים הללו, שתהיה מעורבת בהם פסולת בשיעור זה. הַנֵי שִׁעוּרֵי כּוּלָּהּ – וכל השיעורים הללו, נאמרו בְּאַתְרָא דְּלֵיכָּא מִנְהָגָא – במקום שאין בו מנהג מסוים, אֲבָל בְּאַתְרָא דְּאִיכָּא מִנְהָגָא – אך במקום שיש בו מנהג לגבי שיעור הפסולת המעורב בפירות, עַבְדִינָן כְּמִנְהָגָא – עושים כפי המנהג, דְּקַיְימָא לָן בְּכָל כְּהַאי גַּוְונָא – שהרי מקובל בידינו להלכה בדברים מעין אלו, שהַכֹּל כְּמִנְהַג הַמְּדִינָה.

אָמַר רַב הוּנָא, עיקר הטעם שהקונה מסכים לקבל את הפסולת המעורבת בפירות הוא כיון שידוע שהמוכר אינו טורח להפריד את הפסולת מהפירות, שאם יבוא להפרידם יצטרך לטרוח זמן רב בהסרת דבר מועט, ואין הדבר כדאי לו, ולכן, אִם בָּא לְנַפּוֹת, הרי הוא מְנַפֶּה אֶת כֻּלָּן – צריך המוכר לנפות את כל מה שהוא מוכר, והיינו הֵיכָא דְּאִיכָּא עַפְרָא טְפֵי מֵהַאי שִׁיעוּרָא – באופן שהיה בסאה עדשים יותר מרובע הקב של עפרורית, שבאופן זה צריך המוכר להסיר חלק מהעפרורית, והוֹאִיל וְנִתְחַיֵּב לְנַפּוֹת, מְנַפֶּה לֵיהּ לְכוּלֵּיהּ עַפְרָא – צריך הוא לנפות את כל העפר המעורב, וְלֹא מוֹקִים לֵיהּ אַהַאי שִׁיעוּרָא דְּמַתְנִיתִין – ואינו רשאי להשאיר את העפר בשיעור האמור במשנה ובברייתא. ומביאה הגמרא מחלוקת בביאור הטעם של דין זה, אָמְרֵי לָהּ דִּינָא – יש אומרים שזהו מצד הדין, וְאָמְרֵי לָהּ קְנָסָא – ויש אומרים שזהו קנס, ומבארת הגמרא, אָמְרֵי לָהּ דִּינָא, כיון דמַאן דְּיָהִיב זוּזֵי – הלוקח שנותן מעות תמורת הפירות, אַפֵּירֵי שַפִּירֵי יָהֵיב – הרי הוא נותנם על דעת כן שיקבל פירות טובים ויפים, וְרֹבַע לֹא טָרַח אִינִישׁ – ואמנם כאשר יש רק רובע קב של פסולת, אין המוכר טורח בהסרת הפסולת, כיון שאם יצטרך לטרוח בכך יצא שכרו בהפסדו, אבל יַתִּיר מֵרֹבַע – כאשר יש יותר מרוב קב של פסולת, טָרַח אִינִישׁ – צריך המוכר לטרוח ולהסיר את הפסולת, וְכֵיוָן דְּטָרַח, טָרַח בְּכוּלֵּיהּ – וכיון שהוא כבר מתחיל לטרוח בניפוי, עליו לטרוח בכל, כיון שאין בזה טירחה יתירה. וְאָמְרִי לָהּ קְנָסָא – ויש אומרים שזהו קנס, כיון שרֹבַע קב של פסולת, שָׁכִיחַ – הרי זה דבר מצוי, אבל יַתִּיר מֵרֹבַע לֹא שָׁכִיחַ – אין זה מצוי שבסאה פירות תהיה תערובת של יותר מרובע קב פסולת, וְאִיהוּ הוּא דְּעָרִיב – ובודאי הוא זה שעירב את הפסולת בכוונה, וְכֵיוָן דְּעָרִיב, קַנְסוּהָּ רַבָּנָן בְּכוּלֵּיהּ – קנסוהו חכמים שיצטרך לנפות את כל הפסולת.

אָמַר רַבָּה בַּר חִיָּיא קַטְפָּסָאָה, מִשְּׁמֵיהּ [-משמו] דְּרַב, הַבּוֹרֵר צְרוֹר מִתּוֹךְ גָּרְנוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ, כלומר, אדם שיש לו גורן מלאה תבואה, ומעורבים בה צרורות עפר וכדומה, ובא אדם והוציא צרור עפר מתוך הגורן, נוֹתֵן לוֹ דְּמֵי חִטִּין – צריך הוא לשלם לבעל הגורן שווי חטים בשיעור של אותו צרור שהוציא, והטעם לכך, דְּאִי שָׁבֵיק לְהוּ – שהרי אם היה מניח את הצרור במקומו, הֲווּ מִזְדַּבְנִי אַגַּב חִיטַּיְיהוּ – היה הצרור נמכר יחד עם החטים, והיה בעל הגורן מקבל תמורת הצרור מחיר של חטים, כיון שהכל יודעים שמעורב בחטים צרורות וכדומה, אך עתה שהוציא את הצרור מהחטים, אסור לבעל הגורן לערב בכוונה צרור אחר, ונמצא שגרם לו הפסד ממון, ועליו לשלמו לו.

 

 

 

"גָּדוֹל מִכּוּלָּם רַב יִצְחָק בְּרַבִּי יַעֲקֹב בֶּן אַלְפַאסִי... חִבֵּר הֲלָכוֹת כְּמוֹ תַּלְמוּד קָטָן, וּמִימוֹת רַב הַאי לֹא נִמְצָא כָּמוֹהוּ גָּדוֹל בְּחָכְמָה." (ספר יוחסין)