יום חמישי
י"ח אדר ב' התשפ"ד
יום חמישי
י"ח אדר ב' התשפ"ד

חיפוש בארכיון

מסכת בבא בתרא, פרק ח, שיעור 241

תַּנְיָא בברייתא, אדם הנוטה למות [או שעומד להפליג למדינת הים], הָאוֹמֵר ומצווה את האפוטרופסים השומרים על ממונו, 'תְּנוּ שֶׁקֶל לְבָנַי בְּשַׁבָּת', וּרְאוּיִין לָתֵת לָהֶן סֶלַע – ורואים בית דין שלפי צרכי הבנים ראוי לתת להם סלע, והיינו שני שקלים, נוֹתְנִים לָהֶן סֶלַע, כיון שלא היתה כוונתו לקמץ להם מצרכיהם, אלא שלא יהיה להם ממון מיותר ויוציאוהו שלא לצורך, וכיון שיש להם צורך בסלע, נותנים להם סלע. וְאמנם אִם אָמַר 'אַל תִּתְּנוּ לָהֶן אֶלָּא שֶׁקֶל', שמשמעות לשון זו היא שבשום מקרה לא יתנו להם יותר משקל, גם אם רואים בית דין שהם זקוקים ליותר, אֵין נוֹתְנִין לָהֶן אֶלָּא שֶׁקֶל, כפי שציוה האב. וְאִם אָמַר האב, אִם מֵתוּ בני יִירְשׁוּ אֲחֵרִים תַּחְתֵּיהֶם, ולא בניהם, נמצא שממון זה שמור עבור בני אדם אחרים, וגילה דעתו שכוונתו לצמצם לבניו כדי שישאר ממון לאותם אחרים שיירשום אחרי מותם, ולכן בֵּין שֶׁאָמַר 'תְּנוּ שקל', ובֵּין שֶׁאָמַר 'אַל תִּתְּנוּ אלא שקל', אֵין נוֹתְנִין לָהֶן אֶלָּא שֶׁקֶל, ואפילו שהם זקוקים ליותר מכך.

וְגָרְסִינָן בענין זה במסכת כתובות בְּפֶרֶק מְצִיאַת הָאִשָּׁה (ע.), אָמַר רַב חִסְדָּא, אָמַר מַר עוּקְבָא, הִילְכְתָא – כך היא ההלכה, בֵּין שֶׁאָמַר 'תְּנוּ שקל', וּבֵין שֶׁאָמַר 'אַל תִּתְּנוּ אלא שקל', (אין) נוֹתְנִין לָהֶן כָּל צָרְכָּן, ואפילו יותר משקל. תמהה הגמרא, וְהָא קַיְימָא לָן – והרי מקובל בידינו שהֲלָכָה כְּרַבִּי מֵאִיר, דְּאָמַר, מִצְוָה לְקַיֵּם דִּבְרֵי הַמֵּת, ואם כן יש לקיים את ציוויו שלא יתנו לבניו אלא שקל. מתרצת הגמרא, הַנֵּי מִילֵּי – דין זה של רבי מאיר הוא רק בְּמִילֵּי אַחֲרָנְיָאתָא – בדברים אחרים, שצריכים לקיים את ציווי המת בדיוק כפי שאמר, אֲבָל בְּהָא – אבל בנידון זה, אנו אומרים שלפי האמת מֵינַח נִיחָא לֵיהּ – נח לאב שיתנו לבניו את כל צרכיהם, וְהָא דְּאָמַר הָכֵי – ומה שאמר כך, שיתנו להם רק שקל, לְזָרוֹזִינְהוּ הוּא דְּעָבַד – כוונתו היתה לזרזם, שלא יבזבזו את הממון ללא צורך וילמדו להרויח ממון בעצמם, אך כיון שרואים בית דין שהם זקוקים עתה ליותר משקל, נותנים להם כל צרכיהם, כפי שאנו משערים שהיה רצון אביהם.

 

 

משנה

הַכּוֹתֵב את נְכָסָיו במתנה לַאֲחֵרִים, וְהִנִּיחַ אֶת בָּנָיו ללא ירושה, מַה שֶּׁעָשָׂה עָשׂוּי, כיון שבידו ליתן את נכסיו למי שירצה, אֲבָל אֵין רוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה הֵימֶנּוּ – אינם מרוצים ממעשיו, שאין הגון לעשות כן. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אִם לֹא הָיוּ בָנָיו נוֹהֲגִין כַּשּׁוּרָה, זָכוּר לְטוֹב על שהעביר את הירושה מהם לבני אדם אחרים.

 

"גָּדוֹל מִכּוּלָּם רַב יִצְחָק בְּרַבִּי יַעֲקֹב בֶּן אַלְפַאסִי... חִבֵּר הֲלָכוֹת כְּמוֹ תַּלְמוּד קָטָן, וּמִימוֹת רַב הַאי לֹא נִמְצָא כָּמוֹהוּ גָּדוֹל בְּחָכְמָה." (ספר יוחסין)