מסכת ביצה, פרק א, שיעור 7

מביאה הגמרא ברייתא נוספת בענין זה: תָּנֵי -שנה] רַבִּי חִיָיא ברייתא זו, לֹא לענין כּוֹי בִּלְבַד אָמְרוּ חכמים שאם שחטו ביום טוב לא יכסה את דמו, אֶלָּא אֲפִילוּ אם שָׁחַט בְּהֵמָה חַיָּה וְעוֹף, וְנִתְעָרְבוּ דָּמָן זֶה בָּזֶה, אָסוּר לְכַסּוֹתוֹ בְּיוֹם טוֹב, כיון שבכך הוא מכסה גם את דם הבהמה שאינו טעון כיסוי, ונמצא שהוא טורח טירחה שאינה של מצוה, אלא יכסה אותו במוצאי יום טוב (רמב"ם). אָמַר רַבִּי יוֹסִי בַּר אָבִין, לֹא שָׁנוּ דין זה, שאם מעורב דם חיה ודם בהמה לא יכסה אותו ביום טוב, אֶלָּא באופן שֶּׁאֵין יָכוֹל לְכַסּוֹתוֹ בִּדְּקִירָה אַחַת, וכיון שצריך כמה דקירות באדמה נמצא שטורח טירחה יתירה עבור דם הבהמה, שאין בו מצוה. אֲבָל אם יָכוֹל לְכַסּוֹתוֹ בִּדְּקִירָה אַחַת, ונמצא שאין לו טירחה יתירה, מֻתָּר.

דין נוסף בענינים אלו: אָמַר רַבָּהּ, שָׁחַט האדם צִפּוֹר מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, ועבר ולא כיסה את דמה מיד, אֵין מְכַסִּין אוֹתוֹ בְּיוֹם טוֹב, כיון שהיה לו לעשות כן בערב יום טוב, ואין כאן משום ביטול שמחת יום טוב, שהרי אף כאשר אין הדם מכוסה מותר העוף באכילה. אבל אם גִּלְגֵּל -לש] עִסָּה מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, מַפְרִישׁ מִמֶּנָּה חַלָּתָהּ בְּיוֹם טוֹב, כיון שהיא אסורה באכילה עד שיפריש ממנה חלה, ויש בכך משום ביטול שמחת יום טוב. ואף שבדרך כלל אסרו להפריש תרומות ומעשרות ביום טוב, היינו כיון שהיה יכול להפרישם מערב יום טוב, אבל לגבי עיסה, כיון שאם רצונו לאכול פת חמה מותר לו לאפות ביום טוב עצמו ולהפריש חלה, לכן גם במקרה שכבר לש את העיסה בערב יום טוב, והיה יכול להפריש חלה מערב יום טוב, מכל מקום לא אסרו עליו להפריש חלה ביום טוב. אֲבוּהָּ דִּשְׁמוּאֵל אָמַר, לא רק כיסוי הדם אסור ביום טוב על צפור שנשחטה בערב יום טוב, אלא] אֲפִילוּ גִּלְגֵּל עִסָּה מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, שכל זמן שאינו מפריש ממנה חלה היא אסורה באכילה ומתבטל משמחת יום טוב, מכל מקום אֵין מַפְרִישׁ מִמֶּנָּה חַלָּה בְּיוֹם טוֹב, שלא התירו להפריש חלה אלא מעיסה שנילושה ביום טוב עצמו, שלא היה יכול להפרישה מערב יום טוב, אבל עיסה שנילושה בערב יום טוב, אסור להפריש חלתה ביום טוב.

פוסק הרי"ף את ההלכה: וְהִלְכְתָא כְּאֲבוּהָ דִּשְׁמוּאֵל, שאסור להפריש חלה מעיסה שנילושה בערב יום טוב. והראיה לכך, דְּגַרְסִינָן – שהרי כך למדנו בְּפֶרֶק מַשִׁילִין (להלן לז.), וְלֹא מַגְבִּיהִין תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת בְּיוֹם טוֹב, וַאֲפִילוּ כדי לִיתְּנָם לַכֹּהֵן בּוֹ בַּיּוֹם. והוסיפה הגמרא שם, וְהָנֵי מִילֵּי – ודין זה הוא דוקא באופן דִּטְבִילֵי מֵאֶתְמוֹל – שכבר אתמול היו 'טבל' וראויים להפרשת תרומות ומעשרות, אֲבָל פֵּירֵי דִּטְבִילֵי הָאִידְנָא – שנעשו 'טבל' עתה, ביום טוב עצמו, כְּגוֹן עִסָּה שנילושה בו ביום, שנעשתה 'טבל' לְאַפְרוּשֵׁי מִמֶּנָּה חַלָּה – לענין חיוב הפרשת חלה ממנה, מַפְרְשִׁינָן וִיהֲבִינָן לַכֹּהֵן – מותר להפריש ממנה חלה ביום טוב עצמו, וליתנה לכהן.

משנה

משנתנו מביאה מחלוקת נוספת בין בית שמאי ובית הלל ביום טוב: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין מוֹלִיכִין אֶת הַסֻּלָּם ביום טוב מִשּׁוֹבָךְ לְשּׁוֹבָךְ כדי להוריד גוזלות, כיון שבהולכת הסולם ממקום למקום נראה הוא כמי שהולך לעשות מלאכה ביום טוב, אֲבָל מַטֵּהוּ – מַטֵּה את הסולם מֵחַלּוֹן לְחַלּוֹן באותו שובך. וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין גם ליטול את הסולם משובך לשובך.

מחלוקת נוספת בענין נטילת גוזלות מהשובך ביום טוב, ובגמרא מבואר שמשנתנו עוסקת ב'בריכה ראשונה', כלומר, בזוג גוזלות ראשון שנולד באותה שנה, ובדרך כלל אדם נמנע מלשחוט גוזלות אלו אלא משאירם לגדול יחד עם אמם, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, לֹא יִטּוֹל אדם ביום טוב מאותם גוזלות שבשובך, שמא אחר שיטלם יתחרט וימנע מלשוחטם ביום טוב, ונמצא שמה שאמר אתמול שישחטם היה בטעות, וטלטל גוזלות שאינם עומדים לשחיטה, שמוקצה הם, אֶלָּא אִם כֵּן נִעֲנַע בּוֹ מִבְּעוֹד יוֹם – שעשה בערב יום טוב מעשה המוכיח את כוונתו ליטול גוזלות אלו ביום טוב, וכיון שגילה דעתו שכוונתו לשוחטם, אין חוששים שיתחרט. אך אין די בהכנה בדיבור בלבד בלא מעשה, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אין צורך בעשיית מעשה, אלא עוֹמֵד וְאוֹמֵר בערב יום טוב זֶה וְזֶה – גוזלות מסוימים אלו אֲנִי נוֹטֵל, ודי בכך כדי להתיר את נטילתם ביום טוב ולהוציאם מתורת מוקצה, ואין חוששים שמא יתחרט ביום טוב. והוא הדין בשאר גוזלות, שאינם ראשונים, שאין ליטלם ביום טוב אם לא ייחדם מערב יום טוב, ובזה לדברי הכל די בהכנה בדיבור בלבד, ללא מעשה.